שוז, קודם כל מחבקת, ואומרת לך שאת ממש לא לבד בסיפור הזה, והדרך עוד ארוכה, קחי נשימה עמוקה וקבלי כמה שאפשר באהבה. זו תקופה פסיכית כזאת, באמת, כי כדי להיות קשובה לצרכים של תינוקך, את מחוסרת "מסכה" כשאת יוצאת החוצה וזו הרגשה מאוד חשופה. ולהזדהות, סיפור משלי: כשעדי היתה בת תשעה (!) חודשים, יצאתי איתה לסיבוב חיפוש גנים לה ולגדולה שלי. ותוך כדי שיחה עם הגננת התחיל לזרום לי חלב בכמויות שכיסו חצי חולצה (לא היתי עם פדים, כי ממרומי התשעה חודשים כבר רציתי להאמין שנגמלתי, מה גם שבהנקה של בכורתי, ההשפרצות נגמרו הרבה קודם) בקיצור, כל ההסבר, תירוצים הזה מנסה להגיד שוואי וואי וואי כמה שזה היה מביך, הרגשתי ממש מוזרה ולא ידעתי מה אני בכלל עושה שם... גם אני חושבת שתמשיכי לנסות ולצאת, קחי אתגר קטן כל פעם, תתחזקי ותראי שעם הזמן גם תינוקך יגדל, וגם את תמצאי איך לרקוד את הריקוד המשותף הזה, ולהרגיש בו כל פעם שצעדיך בטוחים וברורים יותר.
|
תוכן התגובה:
|