כשניכנסתי להריון הייתי בטוחה שיהיה לי הריון מהאגדות. כי זה מה שהכרתי. בהריון עם אילי הבעיה הכי גדולה היתה אנמיה שנפתרה מהר מאוד בעזרת כדורי ברזל. הייתי בטוחה שככה אני - אוהבת להיות בהריון, שהגוף שלי אוהב את זה. בהריון הזה מההתחלה הדברים קצת חרקו. בהתחלה לא היה דופק, אח"כ תוצאות לא תקינות של חלבון עוברי, חולשות, מחלות, וירוסים, טשושים... כשמשהו אחד הלך, משהו אחר בא. ועדיין, רק בשבוע 30 בערך קלטתי שאני בעצם לא נהנית מההריון. כל כך הייתי שבויה בקונספציה ההיא. ובכל מקרה, לפני שלושה שבועות התחילו לי טחורים. לא הכרתי את זה. זה התחיל בשבוע קל, טיפלתי בזה וחשבתי לעצמי - איזה מזל יש לי שלמרות כל התופעות האלה, הכל בא אלי בצורה קלה. ואז זה החמיר בצורה ממש אכזרית ונשארתי בבית כמה ימים לנוח - זה היה פשוט סיוט. כואב. מציק. מעצבן. מתיש. ובכל הזמן הזה העובר שלי במנח רוחב כמה חודשים טובים. תקוע. הייתי אצל מיכל שעיו בדיקור, עוד לפני הטחורים וכל זה, בשביל לאזן ולחזק. אבל משהו בגוף שלי ממש "הקיא" את המחטים. הייתי כל הזמן בסטרס נורא מהמחטים, פחדתי שמשהו יגע בהן, וזה גם כאב לי. סיפרתי למיכל וביחד החלטנו שהכי טוב ללכת על האינטואיציות, והפסקתי עם הדיקור. בעקבות המלצות של בנות כאן ובעקבות "לחץ פיזי מתון" (סתם) של חבר שלי, הסכמתי ללכת לטיפול הומאופתי. יש לנו חבר שסיים ארבע שנים של הומאופתיה אצל אחת מההומאופתיות הבכירות בארץ (עתליה תורן), והוא בא אלי ודיברנו איזה שעתיים ואח"כ הוא עבד על המקרה, ואז ישב איתה עוד זמן וביחד הם "רקחו" לי רמדי. ואז התחיל מין מחול שדים, עם הרבה כוחות מנוגדים והחלטות ב"סיכון גבוה" (מבחינתי). זה היה כבר לקראת שבוע 36. הייתי אצל מיכל שעיו ועשינו מוקסה כדי להפוך את העובר. העובר לא הגיב כשהייתי אצלה. אח"כ הלכתי ליוגה ועשיתי שיעור שרובו תנוחות הפוכות. העובר לא הגיב לכלום. ואז חזרתי הביתה והלכתי לישון. כשהתעוררתי היה נדמה לי שאופי התנועות שלו השתנה. אבל זה לא היה מובהק. אהד ועתליה (ההומאופתים) ביקשו שכדי שהרמדי תעבוד אני אפסיק עם המוקסות לשבוע. ואפסיק עם הברזל. ואפסיק עם הטיפול (משחה, נרות) לטחורים. וזה היה ממש לקחת החלטה מלחיצה. כי השבועות האפקטיביים למוקסה הם בין ה 35-37. כי הבזרל שלי הרי גבולי מאוד. כי הטחורים נהיו כבר קצת יותר טוב. כי אני לא רוצה להגיע ללידה עם טחורים. ועם ברזל נמוך. ועם עובר במצג עכוז-רוחב. הרמדי היתה אמורה לטפל במכלול כמובן - מצג, ברזל, טחורים, מצב נפשי. מכל הדברים הכי התחברתי ללהפסיק עם הברזל. הקקי שלי היה שחור מהרגע שהתחלתי לקחת ברזל, והבנתי שהברזל פשוט לא נקלט לי בגוף. אז כמה שזה הלחיץ אותי, יכולתי לתת לזה שבוע-שבועיים ניסיון. אחרי הכל כבר למדתי להרגיש מתי הברזל שלי נופל וידעתי שאם אני ארגיש ככה, אני אתחיל לקחת מחדש. אהד (ההומאופת) אמר לי שכשלומדים בהומאופתיה על ברזל דבר ראשון לומדים על הרעלת ברזל אצל נשים בהריון. ויכול להיות שזה שהברזל לא נספג - גורם יותר נזק מתועלת. אז הפסקתי. עם המוקסה גם הפסקתי, אבל ברגשות מעורבים ביותר. וגם עם המשחות של הטחורים. לקחתי את הרמדי ביום שבת לפני שבוע וחצי - בבוקר. בערב נהייתי משוגעת. בכיתי המון והדבר הכי נורא - התחיל לגרד לי (בתחת, סליחה על האנליה) בטירוף, ופשוט לא יכולתי לתפקד. הייתי בטוחה שיש לי פטריה בתור הדובדבן שעל הקצפת (ונא לא לשכוח שהקצפת היא טחורים:-). מייד הפסקתי לאכול סוכרים, לחם וכל זה. כי הייתי בטוחה שזו פטריה. אהד אמר לי שהריאקציה טובה (ככה זה הרי בהומאופתיה), אבל אותי זה לא עניין. סבלתי. בכיתי. הייתי ממש מפורקת. עוש החמוד בכל הימים האלה היה הכי איתי בעולם, ביטל כלמיני דברים כדי לעזור לי ומאוד תמך. גם הוא שמח מהריאקציה, אבל סבל מהמצב שלי. זה היה לו מאוד קשה לראות אותי ככה. זה נמשך יומיים. הלכתי לרופא עור שאמר שאין לי פטריה. זה פשוט היה קשור לריאקציה של הרמדי. ובאמת הגירודים עברו אחרי יומיים. אבל הטחורים, למרות שנהיה הרבה יותר טוב ולא הרגשתי אותם כמעט בכלל, היו שם. וכל הזמן התנדנדתי בין הרצון שהוא יתהפך לבין הפחד הגדול מלידה רגילה במצב כזה - פחדתי שיהיו לי אחרי הלידה טחורים עוד יותר נוראיים. וכבר אמרתי שאולי עדיף קיסרי וזהו. אחרי עוד כמה ימים כאלה, כשהמצב שלי סטטי (בתחת) החלטתי לחזור למשחות ולנרות. כאילו איבדתי אמון ברמדי (וגם נורא כעסתי שאסור לי לשתות קפה. זה נורא בשבילי). וכל הזמן הרגשתי - השעון מתקתק לי לאחור. אני לא יודעת אם העובר התהפך, ואני לא עושה בשביל זה כלום כי אני הולכת על הרמדי (בניגוד למוקסה). כנ"ל עם הטחורים. רגע אחד היתה לי אמונה ברמדי והוכחות שהיא עובדת, ורגע אחר כך כעס נוראי שבכלל הרשיתי לעצמי לנסות משהו כזה בטיימינג כל כך בעייתי. והימים חולפים, ואני נכנסת לתשיעי. ואתמול הגירודים שוב חזרו בטירוף. ושוב התפרקתי נפשית. וגם, במקביל, התחלתי לכעוס על העובר ולהרגיש שאני לא אוהבת אותו. שאין לי אפילו כוח לאילי מרוב שאני במצב מעורער, אז איך יהיה לי כוח לעוד אחד? ושההריון הזה היה טעות. ובמקביל כמובן שאני מרגישה אשמה כלפיו, עוד לפני שהוא נולד. אבל כאילו אין לי כוח לזה. אין לי כוח להניק אותו. אני מתנחמת בעובדה שגם עם אילי חשבתי שאני בטוח אנסה להניק, אבל לא היה לי שום רצון מיוחד לעשות את זה. ואיך שהיא נולדה היה ברור לי שאניק ועוד נלחמתי על זה במהלך החודש הראשון שנורא כאב לי. ואני מרגישה כאילו אני אחלה אמא לאילי, בגלל שהיה לי אחלה. היה לי כיף, היה לי קל, התאים לי. אבל הנה - כשלא אחלה לי, אז אני אמא די מעפנה. אז אולי זה לא משהו שאני יודעת לעשות? אולי זה פשוט התאים לי אז, ועכשיו לא בא לי. סליחה שאני כותבת ככה גלוי ("לא בא לי"), אבל אם כבר אני כותבת - אז גם בשביל עצמי זה טוב לנסח את הדברים ולראות מה יוצא. נראה לי שאין טעם להדחיק (הפעם:-) ולעגל פינות. ככה אני מרגישה וגם בגלל זה אני מעורערת.
טוב, אז הגירודים חזרו בטירוף. אני מחורפנת והדבר היחיד שמציל אותי זה ללכת לעבודה ולהיות עסוקה בדברים אחרים. והיום בבוקר היינו באולטראסאונד והוא התהפך! המוקסה היחידה שעשיתי? הרמדי? התנוחות ההפוכות? אהד אומר שהגירודים מבחינה הומאופתית זאת הדרך הכי קלאסית להוציא ג'יפה ורעלים החוצה (זה ותופעות עוריות) ולנסות לא לשים משחות ביום-יומיים הקרובים. מצד שני לקחתי הפניה לכירורג. הטחורים כבר קטנים ולא מציקים (חוץ מהגירוד המזעזע), אבל אני עדיין מבולבלת ופוחדת להגיע ככה ללידה. שכחתי להזכיר שבגלל כל המצב הזה פחדתי להתחיל עם האפי-נו ואז כבר נכנסתי לתסריטים שחורים של גם טחורים גם תפרים... דיברתי עם אילנה שמש אתמול והיא טוענת שאם לא נחתכתי בלידה ראשונה אין מה להתאמן בכלל. נראה, אולי אני אנסה רק כדי להירגע. למרות שבפעם היחידה שניסיתי מרוב סטרס הצלחתי אולי 3 ס"מ, בעוד שבפעם הקודמת (הריון קודם) הצלחתי על הפעם הראשונה 7 ס"מ. אני חושבת שזה בערך המצב. אני מאוד מעורערת. אני נורא מפחדת להיות אמא לשניים. עוש נכנס לפרוייקט נורא גדול ממש במקביל ללידה. ידענו את זה, אבל זה משהו טוב שלא אומרים לו "לא". כבר מצאנו מישהי שתהיה איתי באחה"צים שהוא לא יהיה 3 פעמים בשבוע (היא עוזרת בית של אמא שלי וכמו בת משפחה כבר המון שנים). ואני מפחדת מהלידה. מהטחורים. ונראה לי שאני פשוט הולכת להגיד "אהלן, אפידורל בבקשה" רק כדי להוריד את הסטרס. אז בשביל מה בכלל קבעתי עם גילה (רונאל)? ואולי כן יש לי כוחות? ואולי אני אראה מה יהיה ואזרום עם זה, כמו בפעם שעברה? כן, הלוואי, אבל כרגע אני בהלך נפש קצת לוזרי. אזלו לי הכוחות, החודש האחרון די גמר עלי. יש לי את הילדה הכי נוחה וחמודה בעולם, ואפילו אליה אין לי כל כך כוח... (למרות שהיום אנחנו לבד שתינו והיה ממש כיף).
לירון, אני אכתוב לך מייל.
תודה לכל המתעניינות, זה נחמד לי:-)
מחר קבענו אני ועוש ללכת לים בבוקר לנסות קצת לנשום ולהירגע.
תחילת שבוע 37... יש לי עוד חודש... נראה מה יהיה... עפרה
|
תוכן התגובה:
|
