אני עוקבת אחר הודעותייך כבר זמן מה...זמנים לא קלים עוברים עלייך.
מעבר למילותיה החכמות של ד"ר ליבוביץ, אין לי הרבה להוסיף, רק להגיד לך שנראה לי הכי חשוב עכשיו פשוט למצוא לכן את הרגעים הנעימים, הכייפים והמתפנקים שלכן, גוף על גוף, עור על עור. לנסות לוותר על הציפייה, לשחרר אותה לחופשי.
את אומרת שזה כמו לא לחשוב על דב לבן, ואת צודקת , זה כל כך קשה. אני מציעה לך רק במקום לחשוב על למה היא לא יונקת, לחשוב ברמה הכי הכי פיזית, מגעית, עורית, איך אנחנו נעימות אחת לשנייה, איך אנחנו מתקרבות בגוף, לסיטואציה הריחמית הזאת שהיתה לא מכבר.
לפעמים, הדבר שעליו אנחנו מסכימים "לוותר" הוא הדבר שמגיע אלנו בדרך הטבעית ביותר וללא מלחמה.
מצאי לך גם את המקומות שלך להניח את ראשך, להיות מחובקת, לבכות, להתנקות ולהרגע. המיקוד באי ההצלחה, במאבק, במשימה, אולי קצת השכיח את העובדה שייש כאן אישה שלא מכבר ילדה, שלא מכבר עברה עליה חוויה עוצמתית אינטנסיבית וגם מחלישה. שגם היא , כמו התינוקת, צריכה הזנה , שלווה ותמיכה.
מקווה שמתוך המקום הרגוע הזה, מתוך הנשימה העמוקה, התינוקת שלך ואת תמצאו זו את זו בדרך שהכי נכונה לכן.
אנני, את אמא נהדרת, שרוצה את הטוב ביותר לילדה שלה.
אל תשכחי את זה.
חיבוק.
|
תוכן התגובה:
|
