אני לשימחתי התחתנתי עם תאום נפשי, החצי השני שלי, אהבת חיי, המשלים, האוהב והנאהב. זה לא אומר שאנחנו לא עוברים ימים קשים אבל העיניין הוא לדעת לצאת מהם וללמוד לקחים. האהבה הגדולה הזו מביאה עימה גם פחדים, שיקרה לו משהו , שאשאר לבדי בלעדיו... הלידה לימדה אותנו על ימים קשים בזוגיות אבל עברנו את זה, בונים זוגיות חדשה ונהנים גם ממנה.
אני לא חושבת שצריך להתפשר בדברים הללו, חיים פעם אחת (אני חושבת) ואהבה זה טעם החיים, יש לי חברה שהתפשרה והלכה עם מישהו שהיה יותר כמו חבר טוב, הם שונים נורא באופיים וכמו כן היא התעלמה ממגרעות מסוימות ותכונות אופי שידעה שיפריעו לה בעתיד, הם נשואים כבר 8 שנים והיום בת 33 היא יודעת שהיא תרצה כן לחוות אהבה אמיתית כמו שצריך, כן להיות מאוהבת עם זוגיות אמיתית, לא להרגיש בבפנים של הבפנים לאורך כל חייה שהיא מתפשרת. היא גם חושבת שהבת שלה תהיה יותר מאושרת אם אמא שלה תהיה יותר מאושרת, כי רואים כבר היום שהילדה מרגישה ומשחקת עם המצב בין הורייה.
ואני מבינה אותה.
|
תוכן התגובה:
|