ולא סתם, עזבתי את הבעל היציב, המסור, החבר, והלכתי אחרי לבי בכדי להתחתן עם המסעיר המפתיע המאהב המושלם והמחזר המדהים. נו, אז הלכתי. אני חלילה לא רוצה לייאש ולייבש פנזטזיות, אבל שתדעו שבסופו של דבר הרבה מהמאהבים הסוערים הללו מאוהבים באהבה עצמה וימשיכו להיות סוערים, אבל עבור אחרות כשאתן תיהפכו לשיגרה. וביום יום, חיים בסופו של דבר עם הפרטים הקטנים. מי יעזור לך עם הילדים, מי יסעוד אותך כשאת ממש מרגישה רע ובסך הכל צריכה קצת, לא הרבה, קצת פינוק, קצת עזרה. מי יהיה חבר, אמיתי, כשצריך. כל אחד נהפך לשיגרה בסופו של דבר, גם הסערה הגדולה ביותר שוככת. השאלה היא, האם אחרי שהגלים הגבוהים שקטו, אנו מוצאות את עצמנו באגם צלול שקט ומרגיע, או במים עכורים. לא תמיד הגשרים של מחוז מדיסון מובילים לאנשהו, לפעמים עולים עליהם ובסופו של דבר נופלים לביצה. אז אני לא אומרת שצריך להשתעמם או לחיות בהרגשה של חוסר חיות, להרגיש זה לחיות, לאהוב זה לחיות. אבל צריך גם לחשוב על היום שאחרי. כשגם המסעיר יהיה שגרתי, אז עם איזו שגרה את רוצה לחיות. שגרה טובה או שגרה רעה. וזו השורה התחתונה.
|
תוכן התגובה:
|