29/11/2001 20:34
|
ריש
|
מאת:
|
כמה כוחות צריך כדי לשבת ולכתוב...
|
כותרת:
|
יעל,
ישבתי וקראתי את המכתב / סיפור לידה שלך. תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי כמה כוחות צריך כדי לכתוב מכתב אמיץ כזה לכל אותם נכבדים. לפני כשנה עברתי חוויה מזעזעת (שהחלק המזוויע היה בהחלט החלק הרגשי שנבע מהתיחסות או ליתר דיוק חוסר התיחסות של הצוות הרפואי). רציתי לכתוב את הדברים. רציתי לצעוק, כדי שלא יעזו להעביר עוד מישהי את מסכת היסורים ההיא.
כתבתי לעצמי את הדברים כשהייתי במיטה (היה לי המון זמן מיטה בתקופה ההיא), אבל החלטתי שכרגע זה לא הזמן להתעמת עם ממסד בי"ח. כרגע אני צריכה להיות עם עצמי לעכל ולהשלים. למלחמה הזו אפשר יהיה לחזור. את ההקלה הגדולה לשבר ההוא עשו בבי"ח אחר. בו עשו בדיוק את אותו ההליך רק ביחס שונה. בהרבה סבלנות, רגישות ותבונה. עם הרבה מקום לי כאדם ולא כמישהי אנונימית שמשחקת שם תפקיד שולי. אני מודה לקרובים לי על שלא נכנעו ללחצים "הרפואיים" שהופעלו עליהם, אני מודה להם על האמון שנתנו ל"תחושת הבטן" שלי, לשגעון הגדול שלי ש"רק אני מחליטה על עצמי". אני אסירת תודה למנהל המחלקה בבי"ח ההוא שמצא את הזמן לפגוש אותי למרות שלא הייתי מטופלת שלו. אני מרגישה חייבת לצוות האחיות שמצאו את הזמן לשוחח איתי באמצע הלילה כשלא יכולתי להרדם, לרופאה התורנית שהסבלנות רבה החליטה לתת לי לעבור את הטיפול בשלבים כדי לווסת את הכאב.
החשבון שלי איתם טרם נסגר, אני מניחה שיקח לי זמן להתאושש וכחלק מאותה התאוששות לפנות בתפוצה דומה לשלך (ועוד כמה מכותבים מחוץ לבי"ח, כדי שלא יוכלו להתעלם מהפניה שלי).
מקווה שמכתב יפול על אוזנים קשובות.
ריש
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|