|
9/11/2004 09:49
|
דובת גריזלי
|
מאת:
|
|
גם אני בוכה ולא מאמינה
|
כותרת:
|
- האומנם זה סופי? לפי דברייך נשמע שכן, אחרת היית כבר מגיבה לכל הממליצות על אופטימיות ועל חוות דעת נוספת. מן הסתם קיבלת כבר. לו הייתה תקווה, הלוא היית מבקשת שנתפלל לנס ו... נו, איזו שאלה. אילו רק היה רמז בדברייך שיש מקום לנס. איזה אסון! אצלנו הילדה באותו גיל ונראה שגם ברמת התפתחות דומה, אותו היחס לתינוקת שבדרך ("ביום שירד שלג היא תצא ואלטף אותה"), בערך אותו השלב בהיריון... בעיטות כמובן... אלא שלא בדקנו מי שפיר ומקווים שיהיה בסדר. ושתי הפלות בעבר (לא בשלבים מתקדמים). הנה, המון סיבות להזדהות. אבל איך אפשר בכלל להכיל את זה, איך אפשר להאמין? ועוד המתנה של שבוע, ולהמשיך לתפקד - איזו התמודדות נוראה. היש לך אפשרות להיעזר זמנית בקרובים בטיפול בילדה ולהתרכז בעצמך, עם כל הקרבה בינך לבתך? ברור שאי אפשר להסתיר ממנה לגמרי את אבדן התינוקת ואת הרגשתך האיומה, אבל נראה לי שהפרטים "גדולים עליה", וההתמודדות עם הכאב שעה שעה קל וחומר. אני מקווה שאימא שלך מוכנה לגיוס חירום וגם לתמיכה רגשית. כל כך קשה להישאר שפויה במצב כזה. הייתי יוצאת מדעתי. זה לא שבוע 12 (שגם אז זה לא קל). זה אכן אבדן של קרוב. לבי אתך, הדובה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|