על כותרתו, תגובותיו שהן סוף העולם תרתי משמע, נתיביו וכל אוצרותיו. ורד, בחלומותיי הסגולים ביותר לא תיארתי לעצמי ש'אואשם' במכירת פוסטר האמא המאושרת (או 'אם הבנים שמחה'). אני חייבת אבל להודות שהאושר העיקרי שלי בראשית האימהות היה מעצם העובדה ש'עשיתי זאת' (את הלידה), אם לנפץ עוד מיתוס ככה שיהיה. 'זאת שנמאס לה' יקרה, אני מתנצלת על האיחור בתגובה. הודעות כמו שלך שולחות אותי לעשות עוד מכונת כביסה, לסדר גרביים, להכין כוס קפה הומיאופטי (גרגר קפה ורבע כפית סוכר), ובקיצור לעשות כל דבר מלבד לענות את עצמי שוב בשאלות הבלתי פתירות האלו, ובהתחבטויות שההתעסקות בהן חופנת. חיכיתי שייערמו תגובות, כפי שאכן, כדי לשאוף מהן עידוד בעצמי. הכותרת שלך ('מכתב יאוש') הבהילה אותי, והסיום שלך ('לאף אחד לא אכפת') היה נוגע עד כאב. אז גילינו שלאף אחד לא אכפת, ושכולנו בודדות עם אותן הבעיות ובכל זאת משהו נדפק בדרך ליעני פתרון של התחברות ושבטיות. מה נעשה? ומהי האלטרנטיבה לרעיונות הקונספירטיביים הנובעים מהתובנה של קשר שתיקה? ורד, שוב אני חוזרת אליך ואל שירי הערש... אמרה לפני כמה ימים מיכאלה/המסעדנית הנחשבת מיקה, שמשום מה היא מצאה את עצמה משוררת לתינוקת שלה שירי שואה... כמו שאני לכשעצמי מצאתי את 'חיילים אלמוניםק כמרגיע ביותר בדרך לפחי הזבל נעדרת התאורה. מתנצלת על התייחסותי לזוטות בתגובתי, בעיקר בלעתי בשקיקה. ולקינוח, מוכרת את האמיתה הדהויה מזוקן, והנכונה כנכון השמש שתזרח אולי גם מחר: זה יעבור. כמה שנים תיכננת לחיות? לפחות עוד שלושים-ארבעים לפחות? פרידום סון וויל קאם.
|
תוכן התגובה:
|