למעשה מדובר בשתי תופעות שנראות לי נובעות מאותו מקור. נגה, בת שנה ו- 4 חודשים, התחילה בשבועות האחרונים להגן על צעצועיה בחירוף נפש מפני חברים שמתארחים בביתנו. היא לא מוכנה שהילד האורח ישחק בצעצוע שלה, גם אם מדובר במשהו שבימים כתיקונם היא בקושי מעיפה מבט לעברו, שלא לדבר על צעצועים אהובים ממש. אני יודעת שזה שלב התפתחותי נורמלי, אבל השאלה היא איך להגיב? אני מנסה להציע לה שישחקו ביחד בצעצוע, או ש"עכשיו נועה ואחר-כך את" (או בסדר הפוך), או לעניין אותה בצעצוע אטרקטיבי אחר, אבל זה לא כל-כך מצליח, ובסופו של דבר הביקור הופך להיות לא-נעים לכל המעורבים בו, כולל בכי והיזכרות שלה בפרטי האירוע גם שבוע-שבועיים לאחר מכן (מצביעה על צעצוע שהילד האורח שיחק בו ואומרת את שם הילד בטון עגום...). אני לא רוצה להפסיק להזמין אלינו חברים, אבל מצד שני נראה לי שהיא לא נהנית מהביקור ואולי כדאי לקחת "פסק זמן" עד שתהיה בשלה יותר? ומהכיוון השני - כשמתארחים אצל ילדים אחרים היא מאוד נהנית, מרגישה "בבית", רצה לשחק בצעצועים החדשים (אבל כמעט שלא משחקת עם הילדים עצמם). הבעיה מתחילה כשצריך ללכת, ונגה נדבקת לבובה או לדובי ומסרבת להחזירם לבעליהם החוקיים. שכנועים לפעמים עוזרים ולפעמים לא. אנחנו תמיד לוקחים איתנו בובה או חיה רכה שנגה אוהבת, כדי שאפשר יהיה לעשות "חילופי שבויים", אבל גם זה לא תמיד עוזר. אני לא רוצה לקחת לה בכוח מהיד, אבל לפעמים אחרי 20 דקות של נסיונות שכנוע אנחנו מגיעים גם לזה... חשוב לצין שהשפה שלה מאוד מפותחת ואפשר לנהל איתה שיחה שוטפת. היא יודעת להסביר את עצמה ולהבהיר את רצונה בצורה ברורה מאוד. השאלה היא איך להגיב בשני המקרים? תודה לכל מי ששרדה עד כאן!
|
תוכן התגובה:
|