|
5/2/2005 21:42
|
מוניק
|
מאת:
|
|
הי שירין
|
כותרת:
|
אני מאוד אקצר כי עוד 2 דקות הילדה תחכה בקוצר רוח ליניקת ההירדמות שלה :-).
אני מכירה את סיפור ההצמדות הזו לבובה/חיה/צעצוע. הקטנה בת שנה וחצי ולפני תקופה החלה התופעה. באמת היה מאוד קשה. מצד אחד אני לא רוצה לקחת בכח אבל גם לא מוכנה לוותר (מידי פעם היו אנשים נחמדים שהציעו לי לקחת את הצעצוע ולהחזיר מאוחר יותר). מה שעשיתי זה הסברתי שוב ושוב שזה לא שלנו וצריך להחזיר. פעם הבאה שוב נשחק בבובה הזאת. נשיקה, חיבוק, שוב נשיקה ובי בי לבובה. זה לקח די הרבה זמן ופרידות הפכו לארוכות. להפתעתי בפעמים האחרונות ניכר היה שהיא הפנימה את התהליך. היא אכן נצמדה, היה ברור שהיא לא רוצה להיפרד, אבל לבד היא חיבקה והחזירה את הצעצוע ואמרה תודה. (אגב, לאחרונה היו מקרים שרציתי לאפשר לה לקחת צעצוע מהורי, בכל זאת זה יוצא דופן אבל היא כבר נפרדה יפה מהצעצוע והחזירה).
אני השתדלתי בפרידות הארוכות לתת הסברים קצרים ופשוט לחזור עליהם. היתרון הוא, שכמו אצלך, ניתן לדבר איתה על הכל. היא מבינה הכל ואומרת הכל. ובכלל היא מאוד קשובה והסברים הרבה פעמים עובדים עליה.
אני בטוחה שהעובדה שלא ויתרתי מידי פעם כשהוצע לי קצרה מאוד את התהליך.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|