דבורי מתוקה, חזקה, חכמה, אמיצה, כל כך כואב לי לקרוא. ידענו שקשה וכאבנו את כאבייך אבל לא תיארנו לעצמנו עד כמה. אני כל כך מצטערת. הרי ידענו שיש בך את זה, וידענו ש'בסוף יהיה בסדר', אבל זה כל כך לא הוגן לחשוב ככה, ולהשאיר אותך לעשות את הדרך לשם לבד.
את זוכרת שהיה פרק בסימפסונס על ההודי שאשתו ילדה שמיניה? והם טיפסו על הקירות, ביחד? ערב אחד מארג' והומר מחליטים לבוא לבקר ומביאים עוגת בננה. עוגת בננה?? ההודית כמעט תולה אותם מהנברשת ומעיפה את העוגה מהחלון. ואני חשבתי, אנחנו הרי יודעות ומכירות לא מעט אמהות שכורעות תחת העומס, במידה זו או אחרת, ועד כמה שאנחנו מנסות להבין ולעזור, לעולם לא נוכל להיות במקומן, לעזור באמת ולחלוק בנטל העצום, יום יום, שעה שעה. לא נותר לנו אלא לעמוד מהצד, להעריץ, לתמוך ולעודד (או מקסימום לשלח בך איזו אמא'לה שתוריד ממך אפילו שעה ביום, אבל הרי זה לא מספיק, מה?)
אז דבורי'לה, כל כך טוב לראות אותך סוף סוף בצד השני. כל כך גאה בך, כמו קודמותיי, שעצרת בזמן והבנת מה קורה, ושוב חזרת להחזיק במושכות. מאחלת לך שמעכשיו יהיה רק הרבה הרבה יותר פשוט וקל. ואל תשכחי לבקש עזרה, בבקשה...
באהבה רבה נועה
|
תוכן התגובה:
|