אני עונה קצר כי אני קרועה מעייפות. אבל קראתי מה שכתבת וישר עלתה לי מחשבה כזו מהבטן. בעיני יש בעייה גדולה עם הערצה. הערצה היא סוג של פיקציה. הערצה בעיני משולה למרחק, למשהו שהוא בלתי מושג, לא אמיתי ולא אוטנטי. אולי בעינייך אהבה זה דרגה אחת פחות, אבל אהבה זה אמיתי. אהבה זה לראות את הבן זוג שלך ולקבל אותו עם החסרונות שלו. זה לחלוק, לשתף, לכעוס, לצעוק, לריב, להתפייס. הערצה (אמיתית, לא כזו שרק אומרים, אלא כזו שמתכוונים אליה) מחייבת מושא הערצה מושלם. ומאחר ואין אנשים מושלמים, הרי שמה שאותו מעריץ מייצר הוא דמות שאינה קיימת באמת, אלא כזו שהיה רוצה שתהייה. כך שבשורה התחתונה, הוא אולי מעריץ, אבל לא רואה ***אותך****באמת. תחשבי גם מה הערצה דורשת (נניח שאני חושבת שבעלי מעריץ אותי). איזה סטנדרטים זה מציב. כמה זה מחייב (לא אלאכזב). איזה משא קשה מנשוא. אני חושבת שהעובדה שבעלך אוהב אותך (וגם אדם אמיתי וכן) שווה הרבה יותר מאשר הערצה כזו שממקמת את מערכת היחסים באזורים אינם קשר אמיתי וקרוב ויוצרת חוסר איזון מתיש ומטריד.
|
תוכן התגובה:
|