אני אפילו לא זוכרת באיזה הקשר, בטח באיזו הרצאה בחוג לספרות מישהו הגדיר סוגים של אהבה, שאחת מהן היא הערצה; אחרת הן חמלה, ועוד אחת - הכרת תודה. כלומר, הטענה היא שאהבה היא לא בהכרח רגש ניטרלי ואובייקטיבי אלא שרגשי אהבה מתפתחים גם מסיבות אחרות. אני אישית לא חושבת שאהבה מתוך הערצה היא משהו בריא לגמרי. אני חושבת שזה עלול להיות חד-צדדי ולא הוגן לצד המעריץ, וגם יוצר מעין האלהה לא אנושית ולא הוגנת לצד המוערץ. מצד שני, אני חושבת - לא בטוחה, אבל חושבת - שבעלי מעריץ אותי. יוצא לו להגיד משהו בענין מדי פעם. מצד שני אני גם חוששת שהוא אוהב אותי הרבה יותר משאני אוהבת אותו (מותר להגיד ככה, ועוד בגילוי שם?) אז אולי סתם נדמה לי. גם זה, אני חושבת, יוצר חוסר איזון ביחסים, אבל אני מניחה שלרוב אין איזון מוחלט.
אז כן, כשאני מבשלת משהו מוצלח במיוחד (פעם ביובל), מתרגשת ממשהו שכתבתי (מדי פעם) או סתם מרוצה מעצמי, יואל מצטרף בתשואות. אני לא תמיד בטוחה שאני מבינה למה. ואם כבר באיזון עסקינן, אז אני מעריצה אותו על הרבה דברים. אבל אני לא 'מעריצה אותו', לא אוהבת אותו מתוך הערצה. כמו שאני לא אוהבת אותו מתוך רגשי חמלה או אסירות תודה, לשם סגירת המעגל.
(וסתם אנקדוטה, רלוונטית פחות או יותר, ראיתן את הסרט פריז-טקסס? הגיבור מספר שאבא שלו העריץ את אמא שלו ואהב להשוויץ שמצא אותה בפריז, ורק אחרי שהות היה מוסיף, טקסס, כלומר לא בפריז הצרפתית אלא זו שבמדינת טקסס. מרוב בדיחה, בשלב מסויים זה כל מה שנשאר לו ממנה - ההשווצה הלא מוצדקת. היא כבר מזמן לא סבלה אותו.)
ולסיכום ממש, דודו טופז מגעיל אותי וגם הסיפור שלו על אבא שלו לא נשמע משהו. נועה
|
תוכן התגובה:
|