כמו שאת מתארת, מיומו הראשון הוא היה צריך תשומת לב שוטפת. היה קשה אבל התרגלנו ועם הזמן פשוט הבנתי שלא כדאי לצפות למשהו אחר. גם היום, בגיל שנתיים וקצת, הוא משחק יפה אבל צריך אותנו לידו כל הזמן. גג, כמו שאת אומרת, עשר דקות לבד. הנה עכשיו אני יושבת על המחשב על הרצפה, לידו, כשהוא מצייר - וגם זה בעירבון מוגבל. גם אצלנו כמו אצלכם אביתר נמצא בגן כל היום ולמעשה יש לנו רק שלוש-ארבע שעות ביחד כל יום. אז את השעות האלו אנחנו פשוט מבלים ביחד, ועושים הכל ביחד - גם משחקים, אבל גם מכינים ארוחת ערב, עושים כביסה, שוטפים כלים, אין ברירה. הכל ביחד. מה שכן, מהיום שהוא התחיל ללכת לישון בשמונה נהיה לנו הרבה יותר קל, כי לפחות יש לנו שעות ערב שקטות לבד. ועוד פתרון מקומי, אנחנו מרבים לעשות עליו תורות - אבא לוקח אותו לפארק, אני עובדת, ולהפך. זה מאד עוזר לשחרר לחצים ולאפשר לנו גם קצת 'שגרה' משלנו.
שנתיים ושמונה, מה? אז מתי באמת זה משתנה?? נועה
|
תוכן התגובה:
|