הבת שלי בת 4 ומסוגלת לשחק שעות לבד. זה משהו שתמיד היה. ואני משייכת את זה לכל מה שנאמר - היא לא במסגרת, ולכן היא לא רגילה לכך שכל הזמן יש סביבה גירויים, יש מה לעשות, ומכינים לה, ואומרים לה, ואחרי מקסימום חצי שעה עוברים למשהו אחר. היא בהחלט יודעת ואוהבת להחליט לעצמה. גם אין לנו טלביזיה, והיא יודעת להירגע או לנוח מתוך עצמה, ולא בעזרת המכשיר. (כן, אני בהחלט חושבת ששהייה בגן וצפייה בטלביזיה שהיא מקור בלתי נדלה לריצודים ודברים שזזים וקורים כל הזמן מקלקלים לילדים שלנו את היכולת להיות לבד, למצוא דברים בעצמם, לדעת שגם "לא לעשות כלום" זה חשוב ואפשרי. לכאן נכנס גם כל עניין ה"הפעלות" בחוגים ובימי הולדת. רק המילה הזאת מעוררת בי רתיעה. כשהיינו ילדים היו "פעולות", שזה אקטיבי. בהפעלה אתה פסיבי ומישהו מפעיל אותך, אומר לך מה לעשות וכו'.) מתוך זה שהיא לא במסגרת מתבקש שאני נמצאת איתה רוב היום, לא רק בבית כמובן. מצד אחד היא רואה אותי הרבה מאוד, מצד שני היא יודעת שלא תמיד אני זמינה, כי היא רואה אותי בעוד המון עיסוקים, שבחלקם היא יכולה לקחת חלק ובחלקם לא. ועם כל זה, בהחלט יש זמנים שבהם היא רוצה לשתף אותי במשחק שלה, או לשתף מישהו, ולא לשחק לבד. מותר. גם לנו לא תמיד מתאים להיות לבד. ונראה לי שזה גם קשור לאופי. גם הבן שלי, שהוא בן שנה יודע לשחק לבד. ושוב, הרבה פעמים הוא רוצה להראות לי מה הוא צייר, או מה הוא עשה, או לשחק ביחד, אבל היכולת הבסיסית נמצאת. וחוץ מזה, אני ממש לא אוהבת את המילה דבק. הוא לא נדבק. הוא פשוט רוצה להיות ביחד.
|
תוכן התגובה:
|