יריב נסע בחודשים האחרונים , מטעם העבודה, לכל השבוע וחזר בימי חמישי.
לשמחתי הגדולה הפרויקט נגמר, אגב, בסופו היינו כחודש בחופשה בארה"ב ביחד וחזרנו לעוד שבועיים של פרויקט נילווה באותה המתכונת.
לרוני היה מ-א-ד קשה, וזה התבטא בעיקר בכעס גדול על אבא, עלבון , שואלת עליו הרבה מבקשת להתקשר אליו וכשהוא בטלפון לא רוצה לדבר איתו, או לחילופין אחרי שיחה משגעת שכללה "אני אוהבת אותך " ו"בוא אלי" ועוד מרגשים היא צעקה לו "אין מקום אבא" שזה אומר שאין לו מקום במיטה שלנו.
וזה היה ה-כלי שלה נגדו, אפילו בימים שהוא היה בבית, היא מבקשת 'רק אמא' ומכריזה ש"אין מקום לאבא" על השטיח /המיטה/ליד השולחן וכו'.
אני מצאתי שהכי נכון לי זה פשוט לקבל את הקושי הצער והכעס שלה, ולא לנסות להקטין (הוא תיכף חוזר) לבטל (כיף לנו ביחד) וכאלה, אלא רק להגיד לה שגם אני מתגעגעת לאבא, ושאפשר לדבר איתו בטלפון, לחבק הרבה , ולנסות לעשות דברים מהנים שממילא ממלאים בכיף את הזמן כך שנישאר פחות זמן להתגעגע.
בערב, זה היה קצת יותר קשה, האמבטיה היתה טריטוריה של שניהם, בלעדי, וגיליתי שגם קשה לי וגם לה, אז גיוונו לטוש במקלחת השניה, הוספתי כיוונים חדשים של התעסקות, לשבת על הסיר לפני עם סיפורים (לא גמילה), שזה הפך לעיקר והמקלחת רק היתה פיניש להתרפתקאה.
בקיצור, אשרייך וטוב לך שמדובר בארוע שלא חוזר, אלא אחת להרבה זמן.
אני לא חושבת שהצעת העוגיה היא הפקרות הורית, בכלל לא, הרי הקלת על אלעד, אם לא מתאים לך להפוך לשיטה, את הרי תמצאי עוד הרבה שיטות אחרות.
לדעתי, אצלנו, על אף החודש בארה"ב וחופשת פסח שהיתה לפניו, עדיין לא חזרנו לאיזון שהיה לפני הפרויקט, וכנראה שגם לא נחזור אליו אלא לאחד אחר, אני מקווה שאוכל לשים לב כשהוא יגיע, זה יהיה נעים.
שלך, יעל.
|
תוכן התגובה:
|
