הי,
לא יודעת אם אתרום במה שאכתוב, פשוט הייתי ועדיין קצת באותו מקום...
אני כבר בתחילת שמיני ונכנסתי להריון שה"גדולה" היתה בת שנה וחודש- כך שאצלי יהיה הפרש אפילו קטן יותר. מצד אחד שמחה גדולה ומצד שני הריון שונה לגמרי מהראשון מכל הבחינות, ובעיקר מהאמביוולנטיות הזו שמלווה- רצון ומצד שני רצון להשאר בתא המשפחתי הנוכחי שהוא כייפי, מה יהיה עם הנסיכה שלי? איך אוהב עוד אחת, לא נתפס לי שאצטרך לפנות לה זמן כי הרי היום כל הזמן הפנוי שלי מוקדש לה. עד כדי כך שמדי פעם אני בוכה מהמחשבות האלו ואפילו אומרת בקול לבעלי שממש לא רוצה שהקיים ישתנה וטוב לי איך שאנחנו וכו'. זה כמובן מצד שני מלווה ביסורי מצפון של איך אני מדברת, יש לי ילדה בבטן ששומעת ומרגישה את המצבי רוח האלו, רק שלא תצא לי ילדה עצובה בגללי, - ממש שונה לגמרי מהאושר הטוטאלי שהיה בהריון הקודם. כן, וגם הרגשה של אי מוכנות לטיפול בתינוק קטן אחרי שהגעתי כבר לשלב אחר, ואולי אם הייתי מחכה עוד הייתי יותר בשלה ורוצה, וכו' כו' וזה לא נגמר...
יש גם כמובן רגעים שפתאום ברור לי שבסוף יהיה בסדר וטוב או שאני רואה תינוק קטן וכן קצת בא לי, אבל בקיצור פשוט כתבתי מתוך הזדהות ואולי גם לי לא יזיק לשמוע קצת מאחרות שהיו שם וכבר שם עם שניים...
מקווה שלא ייאשתי...
|
תוכן התגובה:
|
