בטח שאתן מבינות... למי שהתחילה את ההודעה- סליחה על ההשתלטות, פשוט כל כך שם ומתעסקת בזה ממש כל יום ופתאום כשמדברים על זה זה עוזר- כמו שאמרתי זה יושב אצלי כל הזמן, חולקת את זה לרוב רק עם בעלי- גם אין לי חברות עם שניים ואחרים מיד מבטלים אותי ואומרים שיהיה בסדר ולא ממש מבינים את מהות ההרגשה- ברור שבסוף יהיה בסדר אבל זה לא אומר שזה לא מלווה או ילווה בקשיים כו'. לפני הלידה הראשונה ממש לא חששתי מכלום, הייתי כל כך מוכנה שההריון היה התקופה הכייפה בחיי- הרגשתי יפה, התחברתי להכל ציפיתי וכשהילדה נולדה קיבלתי הכל באהבה והייתי ממש מאושרת(חוץ מבעיות קשות בהנקה שזה לסיפור אחר וגם תקוע לי עכשיו כי נורא מפחדת שהסרט יחזור על עצמו שוב- נורא לא מאמינה בעצמי וביכולתי להניק בגלל דברים שעברתי ושהכניסו לי לראש). בכל מקרה, לנושא הקודם- הייתי שמחה גם לשמוע אם יש טיפים לגבי הכנה של הילדה- היא בת שנה ושמונה,מבינה כל מה שמדברים איתה, לא מדברת כל כך ובעניין הזה- אני עכשיו מנסה להתחיל להכניס לה לראש. היא יודעת שלאמא יש תינוק בבטן אבל מעבר לזה לא מתעניינת, גם לא בספרים בנושא.
אני מתלבטת מה לעשות גם לגבי גמילה מחיתולים כי יודעת שכשאלד זה לא יהיה זמן טוב, ומצד שני לא יודעת כמה היא מוכנה עכשיו. וגם לגבי החלפת מיטה, העברת שידת הבגדים לתינוקת, עגלה מה עוד צריכה לדעת ומה לעשות?
ואז מגיע הערב ואני נלחצת מכל זה וכל רגשות האשמה עולים- שהכל קרה מוקדם מדי והיא עצמה עוד תינוקת ויכולתי לתת לה עוד כמה חודשים לבד,בוכה לבעלי ואז מתעצבנת עליו שהוא שאנן ולא קורא ספרים בעניין ולא מתכונן ולא יודע כלום ושהכל עלי... אוף איך יוצאים מזה? אשמח לשמוע עוד תגובות מעודדות
|
תוכן התגובה:
|
