|
5/11/2006 17:45
|
הוטיקה
|
מאת:
|
|
תודה לכולכן על כל המילים הטובות
|
כותרת:
|
אני כאן, לפחות עד יום רביעי, ואז נראה. מעולם לא נאלצתי להיות רחוקה מבנזוגי ומבני למשך זמן ארוך כ"כ. זה קשה לי. תחושת הבטחון והידיעה שאני בידיים טובות ומקצועיות אינה מחפה על הגעגועים והעצב. וזה מעבר לתחושת האריה בכלוב, בגלל הצורך לשכב כל הזמן מלבד ארוחות ומקלחות. מנסה לקרוא, לפתור תשבצים, לעבוד על המחשב, להעביר כל יום. עובדת על לעבור את זה במנות קטנות: להגיע לשבוע 28, 30, 32 וכך הלאה. מתרגלת לחיים לפי לו"ז של בית חולים, שזכור לי מאשפוזי הסבתות שלי... למרבה ההפתעה, מעדיפה בלי מבקרים כרגע - ותודה לכל מי שחשבה לקפוץ. בשלב זה אני מעדיפה שרק בעלי, בני והוריי יבואו לכאן. לא מרגישה שיש לי כוחות ליותר מזה, אבל כן מרגישה מוקפת אהבה והתעניינות מסביב. אני מתקשרת על העולם בטלפון, בסמ"סים ובמיילים, וזה נפלא. כל כך קשה לאנשים כמוני - קונטרול פריקס מובהקים - לקבל את העובדה שיש כאן תהליך שלחלוטין אינו צפוי ולגמרי אינו ניתן לתכנון או לשליטה. איזה שיעור. נשיקות לכולכן, הוטיקה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|