תמיד שמעתי שאומרים שלב של אמא ניחן בתכונה הקסומה המאפשרת לו להכיל ולהכיל עוד ועוד אהבה וילדים, בבחינת "זה נהנה וזה אינו חסר". במציאות, אני חייבת להודות שבתקופה שלאחר לידת ילד נוסף - תמיד חוויתי מעין "פרידה" קטנה מהילד שהיה עד אז הצעיר ביותר. זו תחושה קשה, ערבוב של רגשות אשמה, החמצה, בלבול, כעסים (בעיקר על עצמי) ועוד. אבל זה אמיתי (לפחות אצלי). הם כבר לא הכי קטנים שלנו, כשיש קטנים יותר מהם. אבל - עם הזמן זה מתרכך, הלב איכשהו מתגמש, ולומד להכיל טוב יותר. זה לא בא מייד ולא באופן אוטומטי. נסי לא להרגיש אשמה (ואז ספרי לי איך עושים את זה (-: ...).
בכל אופן, עצה קטנה: אני מצאתי שמה שהכי עוזר לי לתהליך "ההבראה" זה בילוי של זמן פרטי עם הילד הגדול יותר. צריך לארגן את זה ממש בכוח, אבל זה חשוב נורא. אפילו כמה דקות !!! פתאום, כשהקטנצ'יק לא במרכז תשומת הלב שלך, קל יותר להתחבר לתחושות הישנות כלפי הגדול יותר, ואז משם זה כבר נעשה קל יותר גם ששניהם ביחד...
נסי לא להתייאש...
מקווה שעזרתי במשהו.
תמוז.
|
תוכן התגובה:
|
