"כמה דמעות, כמה דמעות". לא זוכרת של מי השיר. אמא של סיוון - שתהיה לך לידה מדהימה ומופלאה, אמן. את ויעל.ש. - שתיכן דקרתן לי בלב, אוי, איזה דקירות. כל כך עצוב ומכעיס מה שעשו לכן. מה ז"א - השמיכה לא תעזור לרעידות??? כבוגרת 2 קיסריים (מתוכננים), אני מכירה את הרעידות בחדר הניתוח הקרררר - אותי כיסו מייד בשמיכות והרגשתי חמימות נפלאה. הסייע של הרופא המרדים ישב למראשותיי והסביר כל דבר שהוא נותן ובאיזה שלב אני, וענה בסבלנות לכל שאלה, הסייעת בניתוח הראשון אף אמרה לי - אני כאן לכל דבר שאת צריכה, גם לגרד לך באף - הוסיפה בחיוך (כי 2 הידיים קשורות), והיא אכן גירדה לי באף. וגם ליטפה לי את הראש בכל מהלך הניתוח. הסייע בניתוח השני היה שחצן כזה וקצת עצבן אותי אח"כ במחלקה, אבל בניתוח היה שם בשבילי. אני כמובן מבינה את ההבדלים בין ניתוח מתכונן לבין ניתוח חרום, אבל להשאיר יולדת עירומה?? ורועדת מקור??? ומכוסה בסדין כמו גוויה? אני כבר לא זוכרת מי משתיכן כתבה את זה, אבל היה לי קשה לנשום כשקראתי את זה. מחריד זו לא מילה. מה זה??????????
אני גרה בארה"ב ואת 2 ילדיי ילדתי כאן. לא רוצה להכאיב כמובן לאף אחת, אבל הסטנדרט פה נראה לי שצריך להיות בסיסי בכל מקום, בוודאי בארץ. כל אחד מציג את עצמו בשם ובתפקיד. הובטח לי מראש שהקטטר יחובר רק לאחר שההרדמה הספינלית תעבוד, כדי שלא יכאב לי. רופא ילדים נמצא בחדר בכל מהלך הניתוח, כדי לבדוק את התינוק מייד כשהוא נולד - ב-ת-ו-ך חדר הניתוח, כדי לא להרחיק אותו מאמא ואבא שלו. הכל נעשה בחדר הניתוח עצמו. מייד כשנגמרת הבדיקה, נתנו לי לראות את התינוקי (כך שחיכיתי רק דקות ספורות). כשנגמר הניתוח - אני והתינוק יצאנו יחד (בלידה הראשונה הניחו אותו מעל השמיכה שלי, בין רגליי, ובלידה השנייה - החזקתי את בתי בזרועותיי!) וכך הסיעו אותי, האמא הגאה - החוצה, אל חדר ההתאוששות, דרך המסדרון בו חיכתה אמא שלי בדמעות של התרגשות. גם בחדר ההתאוששות, שם שהיתי כשעתיים, התינוקות היו איתי כל הזמן. לבקשתי - הינקתי כבר בחדר התאוששות. ובמחלקה - ביות מלא. אין בכלל תינוקיה!! (רק שלא נדע שלא נדע - טיפול נמרץ לתינוקות). ובנוסף - חדר פרטי לכל יודלת (בד"כ), עם מיטה נוספת למלווה. אמא שלי ישנה לצדי בית היולדות, והביאה לי את התינוקות להנקה ועזרה לי בכל. איך אפשר אחרת לקחת את התינוק ולהניק אותו ולחתל אותו, אחרי ניתוח??? אני הרי לא יכולתי בכלל לזוז מהמיטה ביום הראשון, וגם אח"כ זה לא תענוג גדול. כלומר, התינוק לא נמצא לבד ב-כ-ל-ל, מרגע הלידה. כל הזמן צמוד לאמא. שמו אותם במיטה השקופה לצדי, כדי שאוכל לראות אותם בכל רגע. אני לא מדמיינת איך אפשר אחרת. גם הדקות שבהן רופא הילדים בדק אותם מייד לאחר הלידה, נראו לי ארוכות כנצח. גם לי יש כמה השגות על כמה דברים שהיו במהלך הלידה השנייה שלי, אבל איפה זה ואיפה מה שאתן עברתן. אני כואבת את מה שעברתן והכי חשוב -שמחה שהתגברתן ואתן יכולות היום להכיל את זה תוך שהתחזקתן, החכמתן וקיבלתן את התיקון. שולחת חיבוק מעומק הלב, וכולי הערצה על הדרך שעשיתן כדי לתקן לעצמכן ואולי גם למערכת שלפעמים רקבונה מותיר צלקות קשות בגוף ובנפש. ונכון, "העיקר שהילד בריא", אבל אמא שלו היא לא פחות "עיקר" ממנו. כל הכבוד שלא ויתרתן. פשוט כל הכבוד.
|
תוכן התגובה:
|
