בני היום בבית הספר היסודי, לימד עצמו לקרוא ממש כפעוט. הגיע לא' קורא ספרים עם פרקים. גם הוא נמשך לזה לבד, ללא עזרה - אלא להיפך - די התנגדתי, כי ראיתי את זה כבריחה מהתמודדות עם העולם, כאילו בא על חשבון המקום החברתי בו התקשה יותר (ללא בעיית תקשורת). וכמובן... גם זיהיתי בזה חלק מעצמי. מה אני אגיד לך עכשיו, בחלוף כמה שנים? ההתנגדות (הפאסיבית) שלי בעיקר אכלה אותי מבפנים, הוא המשיך במה שמעניין אותו. ודווקא נהנה בכיתה א', ומזה שקל לו, ולתדהמתי לא מת משעמום. היום הילד, ילד מקסים ורגיש, מיוחד ובין היתר גם תולעת ספרים. יחד עם זאת, יש לו חברים, הוא מזמין ומוזמן. בין הספרים למד להסתדר בעולם הזה לא רע יחסית. נהנה מכשרונותיו, משתמש בהם, עשיר ומעשיר. למדתי ממנו, שלכל ילד נקודות חלשות וחזקות, שאף אחת מהן לבדה לא מגדירה מי הוא ומה הוא, שהוא מכלול של הרבה דברים, שלא צריך לפחד מהנטיה הטבעית, ואפשר לחזק בו בזמן את מה שאינו בא בקלות. ברור לי שלא כתבתי ברור אבל בכל זאת...
|
תוכן התגובה:
|