תשקי, תעדרי, תזבלי וכו' תקבלי גינה יפה, גם אם האדמה לא הכי משובחת. הילדים בסדר גמור. באמת אין תלונות, אבל הם ידעו לקרוא בגיל צעיר, כי ישבנו ולימדנו אותם. מה לעשות, אני לא ממש מאמינה במוסכמות שעוזרות נגד ייסורי מצפון. ואני מוצאת מוסכמות כאלה כל הזמן. גם בעבודה, וגם בסביבתי הקרובה. הורים טוענים בלהט רב שאינם מצחצחים את שיני ילדיהם, משום שממילא הגנטיקה של הילדים מחורבנת, והם גם לא רוצים שילדיהם יחוו איזו טראומה. מאיפה ההחלטה על הטראומה הנ"ל? מי חוה טראומה כזו? יש איזה מחקר, סטטיסטיקה, משהו, על טראומה מצחצוח? לא מאמינה. אבל הם טוענים לכך בלהט, לא פחות מהלהט, בו אסרה עלי סבתי לשתות מים אחרי אכילת אבטיח, שהרי ידוע שזה מזיק! ממציאים תרוץ נוח להנמע ממאמץ, ולהמנע מעימותים עם הילדים. והתרוץ הקלוש הופך למוסכמה מוזרה וחסרת בסיס, אבל די נוחה להשקטת המצפון.לעיתים כבר אפילו לא מעבירים את המוסכמה שום סינון, בדיוק כמו המוסכמה שאם יודעים, יהיה משעמם בבית הספר. באותה מידה מדברים על כך ש"זמן איכות" מספיק והותר עם הילדים. מאיפה ומי קבע? בינתיים התוצאות נראה לי שמוכיחות אחרת. גדל דור די מחורבן. באותה מידה שלא אבוא אל צמחי בגינה ואודיע להם, שאני עסוקה ולכן יסתפקו במה שאני יכולה לגזום ב"זמן האיכות" ויהיה בסדר. הרי לא יהיה בסדר! בכלל לא! בדיוק כמו בגינה, אני לא אגביל את אור השמש לפרחים, רק כדי שלא יגדלו יפה מדי. טוב, זו דוגמא די מטופשת. קודם כל, קריאה אצלינו אינה מטרה, אלא אמצעי. ואמצעי חשוב לא פחות מהרכבת משקפיים לקצר רואי. בעזרת קריאה נפתחות העיניים לעולם. לכן עצם הקריאה בגיל צעיר חשוב בעינינו ואנו משקיעים בכך מאמץ לא קטן. שלא כמו בגינה, בה אם לוקחים גנן, הוא יכול לעבוד במקומינו והצמחים ישגשגו, הילדים צריכים את הטיפוח של הוריהם. כך אני מאמינה בכל לבי. זה אומר, שהאחריות על חינוכם ולימודם אינה ניתנת בשום אופן בידי מוסד חינוכי. לפחות לא באופן עיוור. הילדים לומדים בבית, אם על ידינו, הוריהם, ואם על ידי מורים פרטיים שנבחרים בקפידה רבה. הסעה לחוגים אינה נחשבת השקעה חינוכית מספקת לדעתי. עצם ההמצאות בבית, הדוגמא האישית, וכן! ממש ללמד, כולל העימותים והקשיים שיש בכך. יכולה להעיד שבין השאר, שלושת ילדי מנגנים (טוב, החייל לא. אבל עשה בגרות בנגינה). מנגנים רציני. בדיוק כמו שאינני יכולה להמנע ממלאכת הפרך של ניקוש עשבים שוטים (יש המון בדשא. מה זה מעצבן!) בטענה, ש"לא צריך להכריח", כך בהחלט דחקנו ודחפנו את הילדים להתייחס ברצינות לנגינה. לא! לא עמדנו עם שוט והצלפנו בהם אם טעו, או חיפפו (והרבה פעמים חיפפו), אבל בהחלט דרשנו יחס רציני לנגינה בדיוק כמו לשיעורי הבית. לא תמיד זה קל. לא תמיד זה נעים.ודרש ממני אישית להפוך למורה לקלרינט, מורה לפסנתר ומורה לגיטרה. ואני בכלל לא יודעת לנגן בכלים אלה. אבל איזו מתנה לחיים נתנו להם! ובאיזה שהוא שלב, הילדים בהחלט קלטו את העניין. הגדול רכב על גב הקלרינט למעמד חברתי (נורא קול להיות נגן ג'אז מדליק וסולן נערץ). על האמצעי אני מוצאת את עצמי צועקת להפסיק לנגן כי השעה כבר מאוחרת. הוא מנגן עד זוב דם, ממש, מאצבעותיו. הקטנה עדיין בשלב שצריך לדחוף. הילדים מוכשרים, באמת! אבל לדעתי, זה רק מקל עלי, לא פוטר אותי מעבודת ההורות. (ולמי שחושב שמדובר רק בנושאים "לימודיים" הילדים לא למדו לתפור לצייר ולארוג מהאויר) בקיצור, מאמינה בכל לבי שצריך לעזור לילדים להמריא. ואם ההמראה מהירה וקלה יותר, זה נחמד מאד. ככל שנותנים יותר, מטפחים יותר ומשקיעים יותר, גם אם עובדים ממש ממש קשה, יוצאים פרחים נפלאים.
|
תוכן התגובה:
|
