אני מבחינה בין שני סוגים/מצבים של "להיות" (יש עוד, אולי, אבל שניים לצורך הענין): יש להיות עם עצמנו ומכוונים על ידי עצמנו בלבד, ויש להיות באינטראקציה, חלק ממשהו שלא אנחנו מכוונים, אלא מישהו אחר מכוון או שמכוונים במשותף איתנו, וזה כבר מצב הווייתי אחר: אנחנו צריכים לעקוב. אולי נצטרך להוסיף משהו משלנו. נצטרך לחכות לראות מה יקרה. מה אחרים מביאים. וכל זה -- מבלי להיות מוצפים, ומבלי לברוח. זה הרבה יותר קשה לאנשים מסוימים (אני למשל. הייתי כזאת בגיל 4 וחצי וגם הרבה שנים לאחר מכן... עד היום) יכול להיות שזה הרבה יותר קשה להיות במצב של ריכוז או פעילות המכוונת מבחוץ כי קשה לצפות ולשלוט (וזה מסתדר עם ילד שאוהב סדר והגיון), יכול להיות הרבה דברים... כמו שאני מבינה אותך, נשמע שאת רוצה להבין יותר ואני כן הייתי פונה לאשת מקצוע, אולי פסיכולוג התפתחותי(?) ואולי תתייעצי עם אורית גודקאר בפורום שלה כאן?
|
תוכן התגובה:
|