תקשיבי רגע:
(באמת תקשיבי, אל תתנפלי עליי - באמת שאני לא נגדך):
גם אני עבדתי בעבר במקום שבו כל יום מחלה נחשב כמו נסיון לעבוד על המנהלת, שבו אנשים הסתובבו בפחד ומי שהיה חולה, היה מיד מתחיל לתרץ איך באמת באמת שהוא היה חולה, ומספר את כל סיפורי הזוועה, כדי להגביר את אמינות המחלה, מה שהיה פתטי עוד יותר.
אני כבר לא עובדת שם, ואני יכולה לומר לך שאווירת הטרור לא התחילה ולא נגמרה בימי מחלה, ובסוף כשעזבתי ממש נשמתי לרווחה.
הנקודה היא כרגע אחרת לגמרי - המנהלת שלך לא עוזבת בקרוב, וגם את כנראה לא, ואת צריכה להתמודד עם הרגישות שלה לימי מחלה.
אז יש שתי אפשרויות:
האחת היא שהיא מחפשת אותך אישית ויש לה משהו נגדך - ואז אני חוששת ששום דבר שתאמרי או תעשי לא יעזור בשלב הזה, באמת עדיף למצוא מקום אחר.
האפשרות השניה (והסבירה יותר) היא שהגברת המרירה מוצאת כל פעם קורבן אחר לכלות עליו את זעמה - ובמקרה כזה התפקיד האגואיסטי שלך (ושוב - בכל החיבה אני כותבת את זה) - הוא לדאוג שהקורבן הזה לא יהיה את.
ולכן -
אם שמונת ימי המחלה נוצלו בפריסה על פני כל התקופה (מאוקטובר?) ובחודש האחרון ניצלת אולי שניים שלושה - סימן שהמנהלת סימנה אותך בתור הקורבן הנוכחי לזעמה. וכמו שאומרים - שמרי את אהוביים קרובים ואת אויבייך קרובים יותר - פשוט תתחילי לשקר במצח נחושה. תגידי לה שאת יודעת שזה קשה כשאת חולה, ואפילו מחמיא לך שאת כל כך חשובה, ואת יודעת שהיא מאד מבינה וקשובה (תקיאי מבפנים), ושהיא מאד רגישה לבעיות של אחרים, ולכן את באמת באמת משתדלת לעשות כל מאמץ שלא להיעדר יותר.
אם לעומת זאת שמונת ימי המחלה נוצלו בחודש-חודשיים האחרונים - יקירתי, צר לי - זה לא סביר, זה כמעט עשרים אחוז, וזה נראה הרבה, גם אם קודם ואחר כך לא תנצלי בכלל. את לא יכולה לכעוס על זה - את צריכה להתמודד עם זה. ובמקרה הזה אין התמודדות טובה יותר משתיקה - פשוט לחכות שזה יעבור, ושהמנהלת תמצא לה קורבן חדש.
כך או כך, אני מבטיחה לך שתשובתי זו, בדיוק כמו קודמתה, נכתבה בכנות מלאה.
|
תוכן התגובה:
|
