קודם כל - חיבוק. זה באמת מקום נורא, להיות בו כלכך לבד. לבד מבן הזוג שבחרת לחלוק איתו את חייך ושהוא השותף הטבעי למתרחש בליבך, ולפתע פתאום - דווקא הוא כלכך לא אפשרי להיות כזה עכשיו. דווקא ממנו הכי צריך להסתיר. לבד מחברות ומשפחה, שמהם את, כפי שנשמע, נבוכה מאד מלשתף. ואני מבינה אותך לחלוטין. לבד ממושא ההתאהבות החדש שלך, שכפי שסיפרת לא שותף לתחושותייך שלך. ממש לבד. להיות לבד כשאת כלכך רוצה את היחד זה באמת נורא קשה. את רוצה את היחד של האהוב החדש, את היחד של האהוב הישן, בן זוגך, את היחד של חברות. ואי אפשר, כי חצית גבול אדום. אז אני מחבקת אותך בתוך הלבד הזה. כדי שלא תהיי לבד.
יקירתי, את מאוהבת בלהיות מאוהבת. את לא באמת מאוהבת באיש החדש. הוא פשוט היה שם, מוכן להיות מושא ההתאהבות שלך. ואת צללת לזה. מתוך השגרה, מתוך הידוע והמוכר, מתוך היומיום השוחק, מתוך כל מה שחיים ביחד לאורך זמן עושים לנו. קשה מאד להשאר מאוהבת במי שאת חייה איתו את חייך. ולכן ההתאהבות הופכת עם השנים לאהבה. וזה שונה מאד. (ובהקשר הזה ובעוד אחרים, מציעה לך מאד לקרוא את "סוד הקשר הזוגי" המעולה).
ומה עכשיו? קודם כל, להבין שאת מאוהבת בלהיות מאוהבת. וזה באמת ממש ממש כיף. כלכך כיף. כלכך נעים. כלכך מיוחד וחדפעמי. אחרי שתביני את זה באמת, במלוא חושייך, תנסי לדמיין את עצמך חייה עם הבחור הזה את חייך. ממש, ביומיום, אבל בעוד כמה שנים, כשכר לא תהיי מאוהבת בו - מי מנקה את הבית, מי עושה קניות, מי קם בלילה לילדים, מה קורה כשיש עימותים. ותראי, אם עדיין מתאים לך. קחי נשימה עמוקה ואורכה. זה קשה מאד, אבל בסוף את יוצרת מציאות שבה טוב לך מחדש.
ואני יודעת. כי הייתי שם.
|
תוכן התגובה:
|