באמצע שנות ה-20 היה לי חבר נהדר במשך 7 שנים, הדרך לחתונה והמשך חיים משותפים היתה בטוחה. כל מי שראה אותנו יחד היה בטוח שאהבה כזו היא פשוט "מושלמת". הסתדרנו נהדר, המון כבוד הדדי וכו. אך קרה פתאום שהתאהבתי במישהו אחר, זה קרה רק בגלל שהייתי כל כך בטוחה באהבה שלי לחבר שלי אז לא פחדתי להתקרב לבני המין השני על רקע ידידות. אך עם אחד שכזה, פתאום הידידות הפכה לחברות עמוקה והדרך למימוש המשיכה היתה קצרה. מצאתי את עצמי בדיוק באותו מצב שתואר כאן. אני מאוד מזדהה עם הרגשת הלבד שתוארה. ואז פניתי לטיפול, המטפלת הראשונה טענה שאין לקשר החדש עתיד ובטח שאין מה להשוות למה שיש לי בידיים. עברתי למטפל אחר ובעזרתו פרקתי את החבילה עם החבר מאוד בעדינות ומאוד בהדרגה עם נסיון לפגיעה מינימלית. כיום אני ו"הידיד" יחד כבר 15 שנים,4 ילדים, מערכת יחסים עם המון אהבה וכיף. אפילו שהדברים לא תמיד חלקים כמו שהיו עם החבר הראשון אני לא מתחרטת לרגע. הוא לחלוטין אהבת חיי. מה שכן למדתי מהסיפור הזה הוא שלפחות אצלי, אם שיקרתי אין ממש דרך חזרה והדרך שיותר מתקבלת על הדעת אם חס וחלילה אבגוד היא לפרק את החבילה (ולכן אני לא מתכוונת לבגוד בחיים). אולי בגלל שאני לא יכולה לסלוח לעצמי על דבר שכזה. בנוסף, למדתי שגברים יכולים להיות ידידים שלי אך אני שמה גבולות אפילו אם הם מרגישים מלאכותיים לעיתים וזה על מנת לא להכנס שוב לסיפור דומה שלדעתי יכול לקרות לכולם אם לא יקפידו להמנע. לא בטוחה שעזרתי או אולי בילבלתי יותר. שיהיה בהצלחה במה שתבחרי.
|
תוכן התגובה:
|