הראשונה - כמובן לתת דוגמא אישית. אם אנחנו מספרים בזמן הארוחה (יש משיחין בשעת הסעודה אצלנו) על קורות היום, רק טבעי שהם יביאו מהחויות שלהם אל השולחן, ותמיד הדברים מקבלים מענה. הרבה פעמים משולחן האוכל הולכים ישר לכתוב מייל לגננת. הנקודה השניה - שאלות ספציפיות, כאלה שלא ניתן לענות עליהן ב "כיף". איך היה בחצר היום? עם מי שיחקת? מי הצטרף אליכם? באיזה פינה היה לך הכי כיף היום? ועוד ועוד - הם נהנים מההתעניינות, אנחנו מהאינפורמציה. לאט לאט זה נהיה דפוס , והלוואי ואצליח שזה ישאר גם לגיל ההתבגרות... ולגבי המקרה הזה - אני מנסה לא להיות שיפוטית, אבל קשה לי מאד...
|
תוכן התגובה:
|