אף אחד מאיתנו לא כואב את כאבה של הילדה יותר מאשר הוריה.
זה לא ה 4000 שקל, זה הכאב וההשפלה והפחד כל יום כל היום בבית הספר.
תמיד אפשר לומר שהיו סימנים, אין חוכמה כחוכמה שלאחר מעשה, זה משהו שאף אחד לא מעלה בדעתו שיקרה לילד שלו ולכן כל כך קשה לנו להאמין אפילו אם זה מול העיניים שלנו. (להבדיל, יש לאשה כל הסימנים שבעלה בוגד בה אבל היא לא יכולה להאמין לזה אז היא פשוט לא רואה אותם או לא מייחסת לזה חשיבות, ואחר כך, בדיעבד, "איך לא ראיתי את זה??")
אני חושבת שנוח לנו להאשים את ההורים, כי אם הם לא אשמים (ואנחנו הרי יותר מוצלחים מהם, לדעתנו) אז זה אומר שגם הילדים שלנו לא מוגנים.
מה שאנחנו עושים כדי להימנע מסיטואציות כאלה היא לחזור ולשנן לילדים שאין דבר כזה סוד "רע". שאם מישהו אומר לך לשמור סוד, זה רק בתנאי שמטרת הסוד היא לשמח מישהו ואחר כך מגלים אותו (נגיד עושים למישהו הפתעה ליום ההולדת, זה סוד טוב, שאח"כ נגלה אותו, וזה כדי לשמח).
יכולים להיות למישהו סודות שלו, שלא מערבים אדם אחר, אבל אם מישהו אומר לך לשמור סוד וזה לא כדי לשמח, אז אם אתה מפחד ממנו תגיד בסדר *ואח"כ ישר לספר לאמא או לאבא*. ואנחנו מדברים על זה לפחות פעם בחודש, כולל סימולציות.
ואנחנו לא מחכים לבית ספר, כי סוטים יש בכל מקום, זה מגיל 4.
|
תוכן התגובה:
|
