3/5/2009 23:33
|
ריש
|
מאת:
|
סוי,
|
כותרת:
|
אולי אני לא דוגמה, אבל גם בגינה הפרטית שלנו אני לא מאפשרת לילדים להיות ללא השגחה (אן עם קשר עין חלקי, כשאנחנו באותו מפלס, ולא מסתמכים על חוש השמיעה בלבד). ואנחנו לא גרים בסביבה עירונית. למה? כי לא סביר שיגיע מישהו ויעשה משו רע, אבל יש סכנה של עקרבים /נחשים, כלבים משוטטים (יש מקומות בארץ בהם לכלבים יש זכויות יתר על בני האדם, ולכן הבן הצעיר שלי מבועת כשמגיע כלב גבוה ממנו ועומד מולו, גם אם זה קורה בגינה שלנו...), מסלעה גבוהה ממנה ניתן לפול, עצים שניתן לטפס עליהם ולהתקע באמצע הדרך... בקיצר - שלל סכנות. אין לי בעיה שישחקו בגינה כשאני נחה לידם על מיטת שיזוף, אבל לא לבד.
ולגבי הליכה מהבית לכל מקום, תמיד בליווי לחצית כביש, גם אם מדובר במרחק לא משמעותי. כדי לתת לגמד את תחושת העצמאות אני מאפשרת לו ללכת על המדרכה ממול לבדו ומתקשרת לוודא שהגיע לבית החבר.
אני מעדיפה לוותר על החופש (שכבר אין לי), כדי לא למלא את חיי ב"אקשן" מיותר ובבילוי באשפוז בשל חבלה כזו או אחרת רק כי לא הייתי שם לעצור את הקטסטרופה. ילדים לא סובלים מעודף שיקול דעת, הם סקרנים ויש להם רעיונות מקוריים (לפני פחות מחודש גילינו שגולי יודע להפעיל את מכונת הכביסה וכך הכביסה שכבר סיימה עברה סיבוב נוסף הפעם בתכנית הרתחה כך שחלק מהביגוד שינה צורה למצב סמרטוט, והכל כששנינו בסמוך לחדר הכביסה עסוקים בטיפול במשו אחר). אני יכולה לספר על הבת של השכנים שטבלה בבריכת הצבים שבגינתם ברגע של חוסר תשומת לב, ובהזדמנות אחרת עברה לגינתנו (אין גדר של ממש), קטפה תפוח (בשל ומצויין) מהעץ וישבה לאכול אותו על הדשא. מזל שכך הסתיימה ההרפתקאה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|