מה זה, סוג של טקטיקה?
לא כועסת. לחלוטין. בכלל. לא לרגע. אפטית. נטולת כל רגש שלילי. למען האמת, לא ממש אכפת לי גם. לא בבתי מדובר.
מה שכן, זה שבעיני זה חולי חברתי. אפילו לערב אחד. הצבת גבולות חיונית גם בחגיגות בת המצווה. ויתרה מכך, במיוחד.
עכשיו חזרתי מסיבוב נעליים. בזמן שניסיתי למצוא איזה זוג הולם אותי יותר, היתה לידי ילדה, אולי בת שתים עשרה, לבושה סרפלס עם חזיה (זוועה בפני עצמו, ללא קשר לגיל/מידה.), ובחרה לה שני זוגות נעליים, פלטפורמה/עקב, כאלו שאני לא היתי מעיזה ללבוש גם בשנותיי המתקדמות משלה. אביה שילם עליהן, היא טענה שנראית (הילדה) מאד סקסית (דבה, חבל על הזמן). הוא (האבא) ענה, מה אני ++יעשה++, הילדה רוצה. מה תעשה חמודי? תגיד לא.
אותו הדבר לגבי איפור ובלה בלה נוסף.
ולבסוף, ניתן לחדול מן הטקטיקה של "למה את כועסת". לא עובד.
|
תוכן התגובה:
|