16/6/2009 20:29
|
ריש
|
מאת:
|
:)
|
כותרת:
|
להעביר חזרה למיטתו - זה מה שעושים, כלומר האיש עושה ואני "תופסת טרמפ" ומשתתפת בלהעיר אותו (אסור לי להרים משקולות במשקלו של גולי, בשל הבקע ההסטורי שלי, כי עוד ניתוח כזה לא נראה לי כיף גדול). את הספר אני לא מכירה, אחפש מתישהו כשאגיע לציביליזציה (=חנות ספרים נורמלית). לגבי ויתור - אין מצב. יש לבנים שלי נטיה ברורה להעדיף את אמא בלילה. ביום כששואלים אותם "של מי אתם" גולי מתנדב לומר "אני של אבא!!!" הגמד לומד ממנו רק דברים טובים ומצטרף למקהלה (אני לא מבינה איפה הזכויות שלי??? סחבתי לפחות עד התל"מ + יום, מעל ל4 ק"ג כ"א, אני נמצאת יום-יום לרשותם ואבא בא וקוטף את התהילה???). בלילה זה סיפור אחר. אמא שלהם מוכנה להצטרף לתזמורת המשטרה אם זה מה שיאפשר לה להמשיך לנום בין ת"ס תס"ח אחד למשנהו. שאלות מכשילות כמו "אמא אפשר לישון אתכם?", בכלל לא מגיעות לשלב המודעות, אלא נחסמות קודם לכן בהמהום חיובי ושרק יעזבו אותי בשקט. ברור שהם באים אלי!!!
לגבי רגשות האשם - עוד יהיו כאלה מתוגברים, אני בטוחה. רק צריך לתת לי כמה שבועות כדי להבשיל איתם ממש. (וזה לא משנה מה אעשה. כמו שאני מסכמת את דבריו של הגמד - לא משנה כמה אני משתדלת תמיד הרבה יותר כיף ללכת לצהרון...)
ולגבי נעילת דלתות, אצלי זה לא בא בחשבון. בבית שלנו לא סוגרים את הדלת עד הסוף באף חדר למעט בשירותים (בשל הניחוח...), ואם סוגרים - לא נועלים. בהתחשב בהרגלי השינה האיומים שלי (בהם אני יכולה לחתום על משכנתא לכל הרחוב רק שיניחו לי לישון בשקט), זה גם יכול להיות מאוד לא נעים לילדים (וגם יאפשר לרגשות האשם שלי להתגבר ולצבור ריבית נאה).
אגב גולי בן רבע לשלוש. קסם של ילד. מהסוג הממיס, שאי אפשר לכעוס עליו על כלום כשהוא מיישיר מבט מתחנפן (אם כי אני משתדלת לתרגל זה לפעמים כי אחרת הוא יטפס על עצביו של הגמד ב"נחמדות")
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|