תיתי יקרה, את שוב הולכת למעמד החוקי של הקרן קרב, הדגשתי, שאין זה משנה כעת, כאשר חלפה לה שנה שלמה, ובלי שום קשר להסכמה של כלל ההורים, חלקם, מחציתם, אף אחד או שלשה ורבע, פותחת ההודעה היקרה, ציינה שהיא דווקא מרוצה לפחות מחלק מהפעולות. ועם יד על הלב, וללא לחיים, אם היא לא היתה מרוצה מאף פעילות, אזי אני מניחה שילדה לא היה שם. באף חוג. אז מה הקשר למוסר שאת מנסה לכפות? קרן קרב אולי לא מציאה, אכן כך, אבל לא ניתן בסוף השנה לאמר שלא בא, כי חשבתי על זה עד עתה, חלקית נהניתי, ובעיקר נמנעתי מלהחליט. עכשיו, כששולחים מכתב עם עו"ד (לא מבינה מה מפחיד בזה, אבל נו שויין), פתאם הגישה לא נעימה לי. ושוב, אין לי ויכוח על הקרן, אין לי שום דבר בעדה, אין לי כל כוונה להכנס לנהלים והנחיות של משרד החינוך לגבי הקרן. (גם לא רלוונטי עבורי, כי בבית ספרנו אין אותה ולא תהיה) אין שום קשר לכפיה של ה"חוגים" על הילדים, אין לי ויכוח שהעשרה אמורה להיות לא רק איכותית אלא גם רלוונטית, ובית הספר צריך לתת גם את שיעורי המלאכה במסגרת חינוכית רגילה ולא על חשבון העשרה. אבל מה לכל זה ולמקרה המדובר? מוסרי בעיני לאמר, שכן, חרא של קרן, החינוך לא משהו, אבל היות ונמנעתי מלעשות משהו עד עתה, היות ונהניתי אפילו חלק לא פעוט מן הזמן, אין ברירה, אלא לשלם על כך, ++++גם אם החוק אינו מחייב++++, וזו לא אמירה של אשת הלחי השניה. הנני רחוקה משם עד מאד. אגב, סטודנטים יכולים להיות יופי של מדריכים. לא רואה בזה חסרון. ולגבי התנאים סוג ב' שהם מועסקים, דמגוגיה לשמה. יש עוד הרבה מגזרים שאותם את לא מחרימה בגלל תנאי ההעסקה שלהם.
|
תוכן התגובה:
|