בשם השיוויון הארור, שלא היה ולא יהיה, את בעצם הולכת להפסיד הכל. את מנושלת מביתך והמשמורת המשותפת, לפי מה שאני קראתי והתרשמתי (לא מנסיון אישי) היא בעייתית ביותר. ילדים זה לא אג'ואים (גוגואים בשפה הירושלמית) שאפשר לחלק חצי-חצי. וזה שמצבו הכלכלי של הגרוש טוב יותר, ממש מקפיץ אותי, כי תני לי לנחש: מי איפשר לו להתפרנס וגידל את הילדים והחזיק את הבית? לנשים יש עמדת נחיתות מובנית, הן בשל השכר הנמוך יותר (מה לעשות, סטטיסטית זה ככה!) וגם בשל העובדה, שרוב הנשים, הן אלה שמורידות מזמן העבודה, כדי ללדת ולגדל ילדים. (שוב, יש גם משפחות אחרות, ובהן בהחלט נפגעת פרנסתו של הבעל). בשם השיוויון שאינו קיים, והאחווה, יש אקדח לרקתה של האם, שרק רוצה לגמור עניינים בשקט ובלי לתת את כל רכושה לעורך דין, להפסיד הכל!!
ראיתי כבר חברה, שגורשה מביתה כשבנה, בעוונותיו הגיע לגיל 21. (הבעל איפשר לה לגור גם ב"חלק
שלו". היא זו שדאגה לילדים, טיפחה וחינכה אותם. לכן גם, למרות כישרונה והשכלתה, מצאה עבודה בשכר נמוך אך שעות נוחות. זה הביא לנחיתות כלכלית. האם חלוקה של חצי-חצי בצורה כזו היא הוגנת? הבעל קנה דירת פאר בעיר אחרת, נשא אישה שניה וגידל ילדים נוספים. לא הזניח את הילדים המשותפים לגרושתו ולו, אבל היא זו שבגיל 21 של הילד, נזרקה מהבית. ומה את חושבת? שבגיל 21 את כבר לא מגדלת את הילדים? את כן. זה כבר כן מנסיון אישי.
לא יודעת מה עתיד המשמורת המשותפת, אם אחד מכם ימצא בן זוג אחר. זה הסדר רע וכובל, שאינו מאפשר, להתרשמותי, להמשיך בחיים, למצוא עבודה בעיר אחרת, להתרחק מהגרון אחד של השני. זה מה שאת רוצה? זה מה שמתאים לך? האם רק כדי לגמור עניינים בשקט, ולהחשב "זוג מתורבת שדאג לשלום ילדיו והתגרש יפה", כדאי למכור את נשמתך לשטן?
אני לא ממש מתלהבת מגישורים, שוב, כי הם יוצאים מנקודת הנחה של שיוויון. אין כאן שיוויון.
|
תוכן התגובה:
|
