הורות היא מחויבות עצומה. אצלי היה תהליך פרידה מתקופת ההריונות. המחשבה של 'מה? אף פעם לא אהיה שוב בהריון? לא יהיה לי שוב תינוק פיצפון?' במשך תקופה ארוכה היתה בלתי נסבלת. אני חושבת שכשהבנתי שאני כמהה לעוד הריון, ועוד תינוק, אבל ממש לא לעוד ילד היה השלב בו החלטתי שזהו. תהליך הפרידה הזה לקח משהו כמו שנתיים. אנחנו מן הסתם במקום אחר, היות ולי יש גם בנים וגם בנות, ואני לא מכירה את הכמיהה לילד ממין מסוים. אני גם לא יודעת אם זה היה משנה לי, אבל אין לדעת איך הייתי מרגישה אילו. יש לנו היום שישה ילדים. שתי מתבגרות, אחד אוטיסט, שניים עם ADHD, ואחת סתם קטנה ומפונקת. זה לא קל. ככל שהם מתבגרים הצרכים שלהם עולים, ההתמודדויות הופכות להיות פחות פשוטות, שלא לדבר על הפן הכלכלי. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. אי אפשר להצטער על ילד, בטח ובטח לא אחרי שהוא נולד. אני כן מגלה, שהמגדר הוא פרמטר מאוד קטן ביצור הקטן הזה שהולך וגדל והופך לאדם. אני לא יודעת אם זה בגלל מספר הילדים שלי, או בגלל הגילאיים שלהם, או בגלל הגיל שלי, אבל ממרומי ההורות שלי ככל שהשנים נוקפות אני יותר ויותר ענווה. מוצאת שכובד האחריות מתרווח לו היטב על הכתפיים (וסביב הבטן והירכיים, אך זה כבר נושא אחר). אני שמחה שהם נולדו כשהייתי הרבה יותר צעירה והרגשתי שאין עלי, כי אם הייתי יודעת אז את המשמעות של להיות הורה, לא בטוח שהייתי יולדת ארבעה ילדים, אם בכלל. אז - לכל עת וזמן לכל חפץ תחת השמיים, ותודה לאל על טיפשות החיים של הצעירים.
אגב, למרות כל הקושי והאתגרים שבהורות למתבגרים, זה כיף גדול שאין תינוקות בבית. יש לי סוף סוף את הזמן לעצמי, להיות אני ולא רק 'אמא של'. זמן כמות (ולא רק איכות) אמיתי בפועל ללכת, ללמוד, לעשות, להיות, לנשום. האמת היא שזמן לי תמיד פיניתי. ההורות היא חלק ממני, אך לא תמצית ההגדרה העצמית, אך אין על תחושת הרווחה שבזמן כמות פנוי. כזה שהוא חף מרגשי אשמה, מחרדות, ממחשבות על הילדים. זמן נטו לעצמי בלי לשאת אותם גם במחשבה.לפחות לא כל הזמן. אני בגיל היום שמתאים לי להיות סבתא. להסניף ולהשתעש בתינוק, ולהחזיר לשולח.
|
תוכן התגובה:
|