יום אחד אמא שלי קראה את nurture shock וצלצלה אלי מזועזעת: אנחנו עושות טעות עם סתיו! ואז קראתי והבנתי את הטעות. הבנתי מה היתה הבעיה שלי בחיים, עם העניין של החוכמה. התפיסה המקובעת.
האמת היא שלא שיבחתי על אופי. בזה הפסקתי להאמין די מזמן. אבל שיבחתי על חוכמה, יופי, חברותיות, נדיבות. על תכונות, בקיצור. ואפשר לומר שזה על אופי :)
ולמזלי התובנה הזו הגיעה בדיוק בזמן, בתחילת כיתה א'. ביתי קצת התקשתה עם קריאה. ואני כבר תייגתי אותה בראש שאין לה כישורים מילוליים טובים (בטח לא בהשוואה לאחיה הקטן). עשיתי תווית בראש: היא מוכשרת בריקוד ובמספרים, אבל לא במילים. הוא מוכשר במילים אבל לא בספורט. ואז קראתי את הספר ותפסתי את הראש. אמרתי לעצמי שאני עושה כל מאמץ לוותר על התפיסה הזו. התחלתי לשבת איתה מדי יום על הקריאה. הסתבר שהיו כמה אותיות שהיא לא תפסה, וזה מה שהחריב את הכל. איך אפשר לקרוא אם חסרות לך כמה אותיות? בסוף היא קלטה יפה את הכל, והשתפרה מאוד. ראיתי שדווקא יש לה כישורים מילוליים מצוינים. ובינתיים גם אחיה השתפר בספורט :) וכמובן הקפדתי על המחמאות. שיבחתי את איך שהיא מתאמנת מדי יום, אפילו שזה לא קל.
בקיצור, זה מפתיע אותך שתמיד יש לנו על מה לעבוד?
|
תוכן התגובה:
|