מצד אחד - אני מאוד בעד. אין ספק שכדאי להדגיש את עניין ההשקעה, ומחמאות כמו "איזה חכם אתה" יכולות להיות בעייתיות עבור הילד. עד כאן אני איתך. הבעיה היא שבחיים כמו בחיים, שום דבר לא חד משמעי... ואין קשר ישיר ומובהק בין השקעה להצלחה.
למשל, יש ילדים (בעיקר בבי"ס יסודי) שמצליחים מאוד במבחנים בלי להשקיע בכלל, פשוט כי יש להם ידע כללי או זיכרון טוב. אז אם הילד לא השקיע כלל במבחן וקיבל 100, אני צריכה לבוא ולומר "כל הכבוד על ההשקעה"? זה הרי יישמע מזוייף וגם הילד לא יבין על מה אני מדברת. ויש גם הצד השני של המטבע: ילדים שמשקיעים המון לקראת מבחנים, ולא מצליחים בהם - אם בשל ליקויי למידה, אם בשל לחץ, או אלף סיבות אחרות. אם אגיד לילד כזה שלא השקיע מספיק, אני ממש אפגע בו. אז לפעמים זה מאוד מתאים, ולפעמים פחות...
ולעניין הכישרון: זה נראה לי קצת מוזר להגיד שאין דבר כזה כישרון, או להימנע מלומר לילד שמוכשר בתחום מסויים, כשזה המצב. בעובדה, יש ילדים שטובים בציור, יש ילדים שתרגילי חשבון הולכים להם ממש בקלות (ושוב עולה בעיית המחמאות על "השקעה" כשזה התחום שהם משקיעים בו הכי פחות, והכי מצליחים בו!). אני חושבת שהדימוי העצמי שאנחנו מגיעים איתו לבגרות מורכב מכל מיני ידיעות שיש לנו על עצמנו, בין השאר - במה אנחנו טובים, ובמה פחות. ואני חושבת שזה בסדר לומר לילד שלנו שהוא טוב במשהו. הבעיה מתחילה רק כשהמסר הוא שהאהבה תלוייה בכישרון או בהישגים. ברגע שיש מסר ברור שהאהבה היא ללא תנאים ולא קשורה כלל להצלחה או כישלון, לדעתי אפשר לומר לילד שהוא טוב בתחום כלשהו, בלי לעשות נזק!
|
תוכן התגובה:
|
