הילדה שלי בת ה- 9 טוענת כל הזמן, שהיא הייתה נורא רוצה לשחק בחוץ, אבל אין ילדים שמשחקים בחוץ. כולם בבית בטלויזיה ובמחשב!
אבל לא זה מה שרציתי לספר - הילדה שלי בת ה- 9, שגם מוגדרת כבעלת הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיבית, היא ילדה שחווה את החיים בכל החושים. זה מציב אותי בפני אתגרים בקבלת החלטות מה לאפשר ומה לא. למשל לוקח לה לילדה שלי שעה שלמה להגיע הביתה מבית הספר, כשמדובר במרחק הליכה של מספר דקות מועטות. ראשית היא מתעכבת בכיתה, תוך כדי התארגנות היא משלימה פיטפוטים עם חברתה הטובה, דבר שכבר קצת סיבך אותה כי זה אסור. בהמשך היא לפעמים משחקת מעבר לגדר עם הילדים הצעירים יותר השוהים בצהרון. כשהיא פונה לכיוון הבית, יש הרבה דברים מעניינים בדרך. יש חתלתולים, כלבים בחצרות, ולפעמים שורת נמלים, חיפושיות וחלזונות, הכל שווה התעכבות. לפעמים היא אוספת צנוברים וגם מפצחת אותם.
בהתחלה היה לי קשה, האמת שגם היום כי לא תמיד הטלפון הסלולריעונה ואני אף פעם לא יודעת אם לא קרה לה חלילה משהו איום ונורא בדרך הביתה. אבל אני מרגישה שאם אאסור עליה להתעכב אגזול ממנה אוצר יקר.
החברה לא מבינה היום דברים כאלה. למשל יום אחד במקום ללכת הביתה היא החליטה, שומו שמיים, לפנות למכולת השכונתית לקנות לעצמה משהו. מדריכה מביה"ס מצאה אותה "משוטטת" ומיהרה להביא את זה לתשומת ליבי כי הרי זה דבר מסוכן נורא!
אציין שאנו גרים בשכונה שקטה בכרמל, אבל אפילו אני לא ממש מאמינה בכך כשאני כותבת את זה. התחושה שלנו ההורים היום שאין אף מקום בטוח, אפילו לא הבית. וכך אני חיה ביני לביני עם התחושות המעורבות. אני מביטה בילדתי בלב הומה ומתפללת שהיא תישאר כך תמיד כמו שהיא, מלאת אהבה לחיים, והצד השני מתפלל שאלוהים ישמור עליה ולא יאונה לה דבר.
|
תוכן התגובה:
|
