|
10/9/2003 6:8
|
ימימה
|
מאת:
|
סוף כל סוף צברתי אומץ לכתוב כאן על הסיפור הלידה שלי
|
כותרת:
|
אני לא משתתפת קבועה בפורום. אני גולשת פה ושם. בדרך כלל רק צופה מהצד. יתכן שחלק מהסיבות התיכנון הלידה שלי הלא רגיל לידת בית עם בעלי בלי נוכחות של רופא או מילדת. לא ידעתי לאיזה תגובות לצפות. אבל עכשיו שהכל מאחורי החלטתי לשתף אותכן בלידה שלי. החויה היתה מדהימה בשבילי. בחיים לא אשכח את הרגע שילדתי. את הרגע שתינוקי יצא ושהחזקתי אותו חלקלק תינוק מושלם ואמיתי שאני עשיתי. זה היה מדהים יותר מאשר הלידה הראשונה.
לפני 3 חודשים היתה הלידה:
לידה של אלירן:
אחרי שעבר עלי צירים שהתחילו והפסיקו למשך שבועות, סוף כל סוף הצירים התחילו. בבוקר 7 ביוני הצירים היו כואבים וצפופים. היתי בטוחה שבאותו היום אחבוק את תינוקי!
מהרגע הראשון הצירים היו ארוכים וכואבים נורא. כל היום זה היה כל חמש דקות, וכל הכאבים היו בגב. הלידה הקודמת היתה מהירה וכואבת מאד. אז חשבתי שיהיה אותו הדבר מהר.וכבר בצהריים הכל יהיה מאחורי. טעיתי בגדול!
בהתחלה היה לי קל להתמודד עם הצירים. הם כאבו נורא אבל היתי נרגשת אז יכלתי לשמור על רוח אופטימית. עשיתי המון אמבטיות כדי להסיח את דעתי מהכאבים בגב וזה קצת עזר.
לקראת הערב הצירים נעשו יותר כואבים וכבר לא יכלתי לסבול אותם. בין הצירים הרגשתי את התינוק מסתובב. אני חושדת שהוא היה במצג גב ואז הסתובב. שמחתי שזה יכול לעזור לזרז את הענינים וארגיש הקלה כלשהי. היתי בצירים כבר 12 שעות. הצירים נעשו עוד יותר כואבים יותר ממה שיכלתי לתאר לעצמי. הצירים כבר היו יותר בבטן מאשר בגב.
בערב הצירים חזרו לגב והתחלתי לאבד שליטה. אור היה עם בעלי. והם עזבו אותי במנוחה. הרגשתי צורך חזק שיניחו אותי לבד במנוחה.
לקראת השעה 1 אחרי חצות אור רצה לינוק. הצלחתי איכשהו להניק אותו, אבל הוא לא רצה ללכת לישון. אז יוחנן (בעלי) לקח אותו לטיל בחוץ מה שסוף כל סוף הרדים אותו. אני נשארתי במיטה ובכיתי. הכאבים היו בלתי נסבלים עד דמעות.
אחרי שניסיתי לישון ולא הצלחתי חזרתי לאמבטיה. הכאבים היו בלתי נסבלים. היתי בצירים כבר 19 שעות. ללא אוכל ומים. היו לי בחילות, ורעדתי ללא שליטה. איבדתי במהירות את היכולת לסבול. לא יכלתי לזוז הצירים היו אחד על השני ולא יכלתי להתאושש בהפסקות.
חזרתי לאמבטיה וניסיתי לדחוף. זה עזר לי מיד אז המשכתי עם זה כמה זמן.
הרגשתי שהתינוק יורד והרגשתי שיש לי פתיחה. (אחרי שהתינוק הסתובב הרגשתי שהעסק נתקע. זה היה 4 שעות מקודם)
כאשר יוחנן הגיע הביתה עם אור ישן בזרועותיו, אמרתי לו שאני מרגישה צורך לדחוף. הוא שמח מאד. אחרי כמה צירים שלחתי אותו לישון. ידעתי שזה יקח עוד כמה זמן ורציתי להיות לבד. ידעתי שהוא צריך את המנוחה בשביל לטפל באור כאשר הזמן יגיע.
אחרי שדחפתי קצת במשך שעה, הכאבים חזרו להיות בלתי נסבלים. זה כאב לא לדחוף, אבל זה כאב עוד יותר כן לדחוף!
היתה לי הרגשה חזקה שעלי להפסיק לדחוף ולתת לגוף שלי לנוח. זאת היתה שעה 4 או 5 לפנות בוקר. היתי מעבר ליכולת הפיזית שלי. כל מה שרק יכלתי לחשוב היה כמה שרציתי להיות מאחורי כל זה.
אני הלכתי בין הכיסא נדנדה בסלון, האסלה ותנוחות שונות באמבטיה. כל ציר הכאיב יותר מהקודם והיו לי התכווצויות בגב.
בין הצירים נרדמתי בין ציר לציר. בצירים יללתי או בכיתי.
יוחנן ואור קמו בסביבות 7. אני כבר היתי מיואשת. הוא עזר לי לצאת מהמיטה והביא לי קערה להקיא. הוא מאד דאג לי. אבל הוא סמך עלי. הוא העסיק את אור כדי שאוכל להיות לבד. זאת היתה העזרה שהיתי צריכה באותו רגע. מאד הערכתי להיות עם עצמי. בנקודה הזאת כבר רציתי ללכת לבית החולים. אני רציתי אפידורל ושיחתכו את התינוק הזה מתוכי. לא היה איכפת לי. רציתי שהכל יגמר כבר! אבל הזכרתי לעצמי כל הזמן שההקלה היחידה היא ללדת.
גם כן לא רציתי להתלבש וללכת. ידעתי שאצטרך להתמודד עם הרבה אנשים והתקנות של הבית החולים מה שידעתי שאני לא אוכל להתמודד עם זה.
החלטתי לנסות שוב לדחוף. הרגשתי הקלה מידית. אחרי כמה דחיפות הרגשתי שהתינוק כבר מתחיל לצאת והראש היה כבר שם!! קראתי ליוחנן. הוא הגיע בריצה.
אמרתי לו התינוק יוצא בעוד רגע! הוא רץ להביא את אור שיהיה כאן ברגע הלידה. אני דחפתי כמה שיותר חזק שיכלתי. הגוף שלי דחף ודחף כאשר אני כרעתי באמבטיה.
זה היה מחוץ לשליטה שלי. דחפתי פעם אחת נוספת והרגשתי את הראש הזה בידי. המים פקעו באותו רגע ואז כל הגוף יצא ברגע. היתי המומה. צעקתי: הוא נולד!!!
אני הרמתי את הגוף הקטן הזה מעל המים ולראשונה שמעתי את הבכי הרם הראשון. זה הפחיד את אור ואז הוא התחיל גם הוא לבכות. יוחנן ניסה להרגיע אותו, כאשר אני טיפלתי בנולד הבוכה. עטפתי אותו בשמיכה כאשר נתתי למים לרדת מהאמבטיה. כאשר בעלי ואור חזרו בדקנו את המין . . . עוד בן! יצאתי מהאמבטיה והלכתי לחדר השינה איפה שילדתי את השיליה. אחרי 26 שעות היתי מאחורי כל זה! לא האמנתי שילדתי את התינוק בעצמי. אני נדהמת מחדש מכל החויה. עד שהצלחתי לכתוב ולשתף!
ימימה רעיה של יוחנן
אמא של:
אור (בן שנתיים וחצי)
ואלירן (בן 3 חודשים)
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
