|
9/8/2004 15:11
|
אביב
|
מאת:
|
אין לידות מפוספסות (סיפור הלידה הקיסרית שלי) מוקדש באהבה למיכל של אייל קרן אחרת וכל מי שתכננה לידה ויצא לה אחרת :)
|
כותרת:
|
הלידה השלישית שלי היתה בניתוח קיסרי (גם השניה בעצם... ) וכתבתי פה בשתי מילים את תיאור ההתרחשות.
מה שקדם ללידה היו ציפיות רבות אפילו מחשבות על לידת בית. פנטזיה על כך שהפעם הגוף שלי יוכיח, הפעם כשאני לא פוחדת כשאני יודעת ומאמינה בגוף שלי אדע אייך להכנס ללידה ולעבור אותה כמו שציירתי לי. פנטזיה על גילוי הכוח והעצמה שראיתי פה במספר סיפורים (ביחוד זה של יונת שרון).
ואז - אז העובר סרב להתהפך. ולא יכלתי לעבור היפוך בבית חולים כיוון שהייתי אחרי קיסרי.
עשיתי מוקסות (יסמין זיו שחם - שרציתי שתהיה הדולה שלי - שלחה לי הביתה והנחתה אותי אייך לעשות) נסעתי לפזיוטרפיסטית שתאזן לי את האגן עשיתי הכל: פנס, יציבות, הומאופטיה הכל - והוא בשלו.
במקביל הגעתי לאישה ניפלאה העובדת כתומכת לידה ומנחת דמיון מודרך - חגית ספנסר. רציתי ללמוד ממנה דמיון מודרך ללידה (ואח"כ לנסות אם זה יעזור להיפוך)
החיבור ביננו היה נהדר, כבר בפגישה הראשונה בה היא ראיינה אותי היא העלתה נקודות כל כך מרכזיות עלי ועל חיי שנישארתי בפה פעור נידהמת מהעומק החכמה והרגישות בהן הצליחה לגעת במקומות שלאורך שנים היו סגורים וגם כשהלכתי לטיפול פסיכולוגי מיקצועי לא הצלחתי לפתוח באמת (כמובן שיש כאן גם עניין של עיתוי, וגם כניראה שבהריון ניפתח חלון הזדמנויות לתוכנו).
בשני המיפגשים הבאים עשינו דמיון מודרך בנסיון להבין למה העובר לא מתהפך -
מפגש ראשון - לא הגענו לעובר בכלל כי לי צפו דברים שישבו בי שנים כל כך רבות (שלא אפרט פה כמובן) ורק ככה הצליחו לצאת החוצה, היתה בזה עוצמה שלא תאמן, פתאום הבנתי דברים שישבו בי שנים ומעולם לא ראיתי. רק היום פתאום הבנתי אייך כל זה מתקשר לרחם וללידה. הכל, הכל מתחיל משם וכשמשהו במקום הבסיסי ביותר קורא לנו, צריך להקשיב כדי להיות מסוגלים להמשיך הלאה.
וזה בעצם מה שהיה אצלי.
מפגש שני כבר היה יותר קרוב ללידה ואמרתי לה: "בואי נשאיר את הכל כרגע על HOLD ונתמקד בעובר אני חייבת לידה! חייבת ואעשה הכל על מנת לא להגיע לניתוח קיסרי". כששאלתי את העובר, לאחר ההכנה המתאימה למה הוא לא מתהפך עלתה בי התשובה, "הרחם דק מידי באזור הצלקת" (ותזכרו את זה אני לא מספרת סתם). לא הסכמתי לקבל את התשובה - אמרתי שאילו הפחדים שלי, הייתי בטוחה שזה קשור לכך שאינני מרפה את הרחם מכל מיני סיבות. אבל לרחם כוח משלו וכשהוא מדבר המוח שותק ומקשיב רק ככה אפשר להמשיך הלאה באמת.
המועד התקרב והעובר בשלו, לא יכלתי לקבל את זה שלא אוכל לעשות היפוך, קבעתי תור פרטי לפרופסור אייל שיף מנהל מחלקת יולדות בשיבא - הוא אמר לי שהוא לא בעד היפוך אבל אם אני רוצה אני יכולה ביום הניתוח (כשהכל מוכן לניתוח) לנסות היפוך הוא נתן לי מכתב ובעצם המכתב הזה פתח בפני את כל האופציות - אם תרצי אפשר גם היפוך הכל פתוח בפנייך.
אבל משהו בתוכי אמר לי - לא, עד כאן, לא נסיון היפוך בתל השומר. והלכתי עם זה.
היה לי תור לניתוח בלניאדו בסוף שבוע ארבעים. הייתי כבר בשבוע שלושים ותשע ועדיין לא מקבלת את הגזירה בוכה הרבה ומקווה לנס . לקחתי שבוע חופש מהעבודה הרגשתי שמשהו קורא לי להתמקד בלידה ללא הפרעות , זה היה טוב אבל לא יכלתי לקבל את זה שהלידה עוד כמה ימים והיא תהיה קיסרית.
ואז הגיעה אלי חברתי איריס גוב (היא גרה במרחק שעה וחצי נסיעה ויש לה ארבעה ילדים משלה ובכל זאת ידעה אייך למצוא את הזמן ולהגיע) ובחוכמה והרגישות שמדהימים אצלה כל כך הצליחה לגעת בי. היא לא ביטלה את כאבי לא אמרה לי שאחרי הכל מה שחשוב הוא אמא ותינוק בריאים, אלא הבינה ונגעה במילותיה ופקחה עיני לראות שגם ניתוח קיסרי הוא לידה. כשעזבה השלמתי עם הידיעה שזה אשר יהיה. ובמעט הזמן שנותר לי התכוננתי לעשות את מה שיגיע הכי טוב שאפשר.
חברותי הקרובות עשו לי מעגל לידה - מעגל לידה יכול בעצם להיות משהו כבחירתכן - לי לא התאים משהו מיסטי, התאים לי משהו עדין ושקט עם קירבה ואינטימיות ומה שקיבלתי באותו מעגל שמור בי לתמיד.
למחרת, בהמלצתה של חגית ספנסר, הגעתי אליה עם בעלי למפגש "תיאום ציפיות מהלידה". בקצרה אספר שאחרי שההריונות הקודמים שלי תמיד עברו עלינו עם הרבה מתח ובכלל הריון ולידה תמיד הוציאו מאיתנו דברים קשים - בהריון הזה התרחקתי מבעלי, לא האמנתי שהוא יוכל לעזור ולהבין. הוא בעצם תמך בי לאורך כל הדרך ב"שגאונות שלי" אבל אני פחדתי להכניס אותו למה שעבר בי רציתי לגדול עם ההריון והרגשתי שאין לו שם מקום.
והנה לניתוח אישרו רק לו להכנס. ואני קפואה כולי מפחד עם זכרונות איומים מהניתוח הקודם שהיה ניתוח חירום (זכרונות של פחד נוראי פחד מוות בדידות איומה וכאב) לא האמנתי שהוא יוכל לעזור לי. ובכל זאת זה מה שיש....
אותה פגישה אצל חגית התקיימה בשיטת " אימגו" אחד מדבר והשני מקשיב ורק חוזר על דבריו בלי להגיב (או אה אין לכן מושג כמה זה קשה) והפוקוס היה התמיכה בלידה שלי ולא שום דבר אחר.
זה היה אחד הדברים החזקים ביותר שהיו לי בחיים, גיליתי פתאום משהו בו, והאור הניפלא שהיה לו בעיניים כשהתגייס כולו למחיקת האגו האישי שלו ולתמיכה בי עם כל הקשיים והכעס (המוצדק) שהיה לו עלי. גיליתי קצה של חוט לאהבה חדשה עמוקה יותר וממלאת כל כך. גיליתי מקומות באיש שחי לצידי כבר עשר שנים כמעט, שלא ידעתי עליהם.
ויותר לא פחדתי ידעתי שכשהוא לצידי אעבור כל מה שיבוא ולא משנה מה זה יהיה .
וכך היה, יום לפני הניתוח ניפגשנו עם מנהלת חדר לידה אני שאלתי והיא ענתה אח"כ אכלנו ארוחת צהריים במסעדה
למחרת בבוקר הערנו את הילדים מוקדם הכל היה ארוז ואני אספתי לי מראות להעביר בראש באותם רגעים - הבן הקטן שלי בבוקר, חמים ומגרגר... העיניים שלו, הבת גדולה שלי, שהריחה שמשהו מתרחש (לא העזתי לספר להם), שיח מהגינה שלנו עם טל של בוקר עליו.
וככה עם התמונות האילו היינו שם ועברנו יחד בתוך הפחד (למרות שעם האיש ישמע את המשפט הזה הוא לא יבין מה אני רוצה ויתנער מהשטויות המיסטיות של אישתו.. ) שרדנו אותו. וכמו במשפט שציטה טובה "במקום בו עבר הפחד רק אני אשאר".
פרק ב התחיל אח"כ והוא קשה יותר לפני שאגיד עליו מילה - זוכרות שסיפרתי את התשובה שקיבלתי מהעובר כששאלתי למה הוא לא מתהפך? אז המנתח אמר לי בתום הניתוח: את יודעת את כבר שבועיים בצירים דופן הרחם שלך היה דק כמו נייר...
ומה עם פרק ב כשתינוק כבר כאן - עכשיו אני צריכה לגדול ליחסים ולזוגיות חדשה וזה לא בהכרח קל המון דברים עומדים בדרך. אבל הזכרון של המקום בו הוא היה בשבילי עד הסוף ושל האור בעינייו נתן לי את היכולת להביט החוצה ולראות אותו. יש המון עוד לאן ללכת וזוגיות אף פעם לא קלה אבל כמה כוח קיבלתי.
לפעמים ניתוח הוא הדבר הנכון - לי שאני בקונפליקט חזק עם אמונתי ב"אשת המדע שבי" מול אמונתי בכוחו של הטבע החוויה של להפקיד עצמי בידי הרופאים היתה חשובה
כאשת איש גיליתי קצוות לאיש שלי מובן שאם לא אמשיך ואעבוד עליהם הם יאבדו אבל זו היתה התחלה.
כמה כוח נתן לי ההריון הזה והלידה הזו להעיז ללכת לקראת שינויים בחיי לקראת אחריות על האושר שלי , לדעת שמצפה לי דרך קשה לדעת שאולי אפילו אכשל בה ולהחליט ללכת.
מה הייתי עושה לו נולדתי גבר?
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
