|
27/11/2004 21:55
|
לירון
|
מאת:
|
סיפור הלידה של ארי (ושלי) (ארוך מאוד מאוד....)
|
כותרת:
|
הלידה של ארי התחילה לפני 10 חודשים. או יותר נכון- לפני שנתיים ו- 5 חודשים. כשאחותו, טליה נולדה.
החור בבטן שנוצר אצלי בעקבות הקיסרי היה משהו שלא יכולתי ולא רציתי להתעלם ממנו. ויחד עם החור הזה נוצרה בי האהבה לעולם הלידה והתמיכה בו.
שנתיים וחצי אני חיה את התחום- לומדת אוספת חוקרת ושוב לומדת את כל מה שאני יכולה על הריון ולידה. נהנית... ומפחדת. תומכת בלידות, רואה עד כמה הם עוצמתיות, משקפות, מראות ובלתי צפויות. עד כמה ההריון הוא המראה הכי גדולה של השדים הכי גדולים שלנו, עד כמה ההריון הוא תקופה עגולה ומכילה, עד כמה הלידה יולדת איתה בנוסף לחיים חדשים, גם משהו אחר באישה. בבעל. בזוגיות. בחיים עצמם.
לומדת..... ופוחדת.
ממה אני פוחדת בעצם. ואני כל הזמן חושבת- איך אני יכולה לתמוך במשהו שמעולם לא הרגשתי? איך אני יכולה להזדהות עם כאב שמעולם לא חוויתי?.
אבל ממשיכה, וממשיכה להתאהב בתחום יותר ויותר.
****
נכנסתי להריון די מהר, אחרי חודש. מהרגע שבו דיברנו "על זה" ועד הרגע שגיליתי ש"זה זה" עברו 3 שבועות בערך....
יום אחרי שגיליתי שאני בהריון- קורס הדולות שלי הסתיים, והתחלתי לתמוך בלידות. בעצם הלידה הראשונה שתמכתי- הייתי כבר בהריון.
אני זוכרת שבסיום השיעור באתי לגילה ושאלתי אותה מה היא עושה עוד 10 חודשים בערך.....
גילה הייתה אמורה להיות הדולה שלי בלידה עם טליה. מאז היא הדולה שלי , המורה שלי וחברה שלי.
****
ההריון עבר, איתו כל העליות והמורדות של הריון. מחוסר החיבור להריון, שציפיתי שאני ארגיש כמו בהריון הראשון, עד להבנת ההריון הראשון, המעצורים בו, הקשר בין גוף-נפש-בעל-בית. מנסה להבין יותר ויותר את מה היה ומה אני רוצה וקודם כל יש מטרה אחת- זה צריך להיות וגינאלי.
כל חודש נעשה צעד לקראת- דברים שקשורים בהכרח להריון, ולאו דווקא. הבנת גבולות בין המשפחה שלי כיום למשפחת הגרעין שלי- ההורים. הבנת הפחדים שלי והתמודדות מולם ולא בריחה מהם. וההבנה שממה שאני הכי פוחדת בעולם- הוא להיות לבד. בלי אף אחד.
החודשים עוברים, אני מתעגלת ועדיין הלידה רחוקה......רחוקה. כל עוד אני לא רואה ראש למטה, אין מה לדבר על הלידה בכלל. לא? אבל כל הזמן חושבת שאני צריכה לחשוב מחשבות חיוביות. ומתחילה לשנן ולהגיד בקול רם (לא רק בלב) הלידה הזאת הולכת להיות וגינאלית. לא יודעת אם טבעית, אבל וגינאלית. ואני אשכרה כמעט מאמינה לעצמי ...
שבוע 28- אולטרסאונד- מצג עכוז. אני פותחת הודעה, שואלת על תנוחות, מדברת עם גילה ואירית פלקוביץ- ומתחילה לשיר. כן לשיר. כמה שקשה לי עם זה, מחליטה שזה מה שישחרר אותי ויהפוך אותו. שוב – כוח המחשבה.
שבוע 32 רוצים לקבוע לי שוב תור לאולטרסאונד, ואני מחליטה לדחות את זה בשבועיים- בשביל עוד קצת שירה ובטחון.
שבוע 34- אולטרסאונד. אני קמה בבוקר, יודעת שהוא ראש, (כמעט אפילו בטוחה שאני יודעת מתי הוא התהפך, אבל לא ממש סומכת על עצמי). מבקשת מאייל שלא ילך לעבודה, מרגישה איך כל הגוף שלי מתוח ולחוץ. מגיעים, אני על קוצים. נכנסים, היא מניחה את המתמר על הבטן ואומרת באלגנטיות- 'טוב, את יודעת שהוא במצג ראש'..... כל המתח שהיה לי בגוף, השתחרר לו. (הייתי ממש על סף עלפון מרוב שזה היה בבת אחת.... מדהים אותי כמה הייתי בלחץ...).
השאר לא ממש מעניין אותי- משקל גדול, ראש גדול... לא מעניין. הוא ראש!!!!!
זהו- יש לי 6 שבועות להתחיל לחשוב על הלידה.
אוי- אין לי מושג מה אני צריכה לעשות עכשיו? מאיפה מתחילים? ושוב הפחד מה יהיה ומה אם לא ו.....
*****
התחלתי לחזור לדיונים באינטרנט, לקרוא וללמוד מחדש מה אני צריכה בעצם לדעת. הרגשתי כמו ילדה קטנה- אם יולדת שלי הייתה שואלת אותי מה היא צריכה להכין, הייתי בטוח שולפת לה בע"פ מתוך שינה. כאן- הייתי צריכה לחזור לכתובים. כדי לוודא שאני לא שוכחת כלום. (במקביל גם מתחילה קורס מדריכות הכנה ללידה)
יש לי דולה- גילה. יודעת שאני הולכת ללדת ב'מאיר'- איפה שאני בד"כ מלווה ויודעת איך המקום נראה, מי המיילדות, איך הדברים מנהלים. מרגישה בטוחה ומוגנת שאני עטפתי את עצמי.
נפגשת עם גילה כדי לדבר קצת על צירי הלחץ, משהו שאני מאוד מפחדת ממנו, ומגלה ש'מאיר' שינו את הפרוטוקול שלהם לגבי לידות ויבק וכבר אין לידות ויבק בחדר הטיבעי וחובה מוניטור רציף.
הנה... כל מה שתכננתי והיה לי ברור שככה יהיה, מתנפץ.
יש לי 2 ברירות- או להחליט שאפשר ללדת טבעי גם עם מוניטור רציף, או להלחם.
מחליטה לנסות להשיג אישור ובמקביל מבררת על לידה באסף הרופא, ומדברת עם ענת תל אורן.
אני נוסעת ל'מאיר' ומחכה שם שעתיים וחצי לדר' קנטי לדבר איתו. עוצרת אותו במסדרון ומנסה להבין מה הסיכוי שהוא ייתן לי אישור למקלחת – אחרי הרצאה של הסיכונים בלידות וגינאליות אחרי קיסרי, ומדוע חשוב מוניטור רציף ובלה בלה אחרים, יש לי אישור למקלחת. אני מרגישה שזה הפתח שהייתי צריכה, וחוזרת מאושרת הביתה.
הוחלט שבזמן הלידה אם נדע שענת תל אורן נמצאת במשמרת- נסע לאס"ה ואם לא- 'מאיר'. יש לי כמה אופציות. זה מרגיע....
שבוע אח"כ- גילה חולה . אני קולטת פתאום שיש סיכוי, אומנם קלוש, שגילה נגיד תהיה חולה בלידה שלי, או תהיה בלידה אחרת או.... בקיצור לא תהיה בלידה שלי. ושוב. מרגישה את הפחד שלי מלא לדעת ולהיות לבד. אני מחליטה על מגבה (עונגי חרפק) ומדברת איתה.
שבוע 39- טלפון ממרפאת נשים- יש לך סטרפטוקוקוס בי.
זהו... אין לי מושג מאיפה זה נחת עלי. ואין לי מושג למה מתוך כל הבדיקות שהחלטתי לא לעשות שהרופא שלי שלח אותי- החלטתי דווקא אותה כן לעשות. שוב טלפונים, מאיר, אס"ה, לניאדו.... בירורים מה זה אומר ומתי בעצם נותנים אנטיביוטיקה גם לתינוק. מה שבטוח- לי יתנו בזמן הלידה. עוד חוט אחד למערכת....
אני מחליטה שאני צריכה להרגיש יותר בטוחה, ומחליטה לנסות לשכנע את אביגיל, המיילדת שתפוסה עד מרץ הבא בערך, לקחת את הלידה שלי. ככה לא יהיה מוניטור רציף, ככה לא ינדנדו לי יותר מידי עם מדידות חום. ככה אני ארגיש יותר בטוחה.
אני מדברת איתה, היא לא מוכנה להתחייב. יש לה 6 לידות לפני (מבחינת תאריך)- אבל אם אולי היא תהיה פנויה- היא תבוא. וחוזרת המון פעמים: לא מבטיחה, לא מבטיחה, לא מבטיחה, כלום.
לקח לי כמה ימים להבין שיותר מזה אני לא יכולה לעשות, יותר בטוח מזה אני לא ארגיש אף פעם כי אי אפשר לדעת מה יקרה. אני מרגישה פתאום שעשיתי הכל, ואפילו אם זה יגיע לקיסרי- אני ארגיש הכי שלמה עם זה בעולם, כי אני את שלי עשיתי. השאר שייך ליקום.
ומעכשיו אני מתחילה להרגיש שהלידה קרובה: קצת קינון, קצת התכנסות, הרבה במיטה.
****
סיפור הלידה:
יום ראשון, 4 ימים לפני התאריך המשוער, מתחילים צירים כל הלילה. אני לא יכולה לישון. זה לא הלילה הראשון שיש לי צירים, אבל זה אחרת. אני לא יכולה לסבול אותם במיטה, אבל הם לא כואבים בכלל בעמידה. מהר מאוד הבנתי שלישון אני לא אשן- כי לקום כל 5 דקות מהמיטה בגלל ציר, לזוז דקה, ואז לחזור לשכב, הרבה יותר מתיש אותי מפשוט להסתובב ולסדר את הבית.
בבוקר אני מארגנת את טליה, שולחת אותה לגן, ונכנסת למיטה. אני גמורה מעייפות. רוצה רק לישון ולא לקום.
קמה ב- 3 בצהרים, מטלפון. גילה על הקו. גילה חולה. ידעתי שהיא לא מרגישה טוב, אבל עכשיו היא פשוט אמרה שזה החמיר מהבוקר. זה לא מפריע לי. אני אומרת לה שזה בסדר. הלילה אני לא אלד. עובדה- כבר חצי יום אין לי צירים... אז יש לה זמן ללכת לשכב ולנוח.
אני לוקחת את טליה מהגן והגננת מודיעה לי שהיה היום בלגאן בגן, ויש ישיבת חרום ב- 9 בערב. היא שואלת אם אני אגיע- ואני אומרת לה שכן. הלילה אני לא מתכוונת ללדת.
מ-4 בצהרים היה חמ"ל בבית- טלפונים בלי הפסקה לדעת מה קרה בגן. אני שמה לב שיש צירים, אבל מתעלמת. אני הולכת לישיבה. מבקשת מחברה שלי שתיקח אותי כי קשה לי לנהוג... הצירים כואבים. אבל רחוקים. בכל אופן ככה אני חושבת. מגיעים לישיבה ואני מתחילה לדבר (הסברתי שמתחילים לי צירים, רחוקים אומנם, אבל גם אין לי כוח לזיבולי שכל מיותרים ושמתי את כל הקלפים על השולחן.) בין לבין אני עוצרת לציר. באיזשהו שלב מישהו עוצר את הישיבה, ואומר לי- לירון, לא יודע על איזה 7 דקות את מדברת, אני מתזמן לך צירים- יש לך כל 3-4 דקות. אני מסתכלת עליו, קולטת פתאום שזה נכון וזה בעצם גם די כואב,יוצאת החוצה, ומתקשרת לאביגיל. אני כמעט בוכה- יש זוג שבדרך ללניאדו ללידה עם אביגיל. היא לא מתרגשת ואומרת לי שאני אעדכן אותה מה קורה איתי.
אני לבד. אין גילה, אין אביגיל. יש לידה. אני מתקשרת לעונגי- מי שאמורה להיות הגיבוי של גילה. לא
מתחברת .... לא יודעת. מרגישה שזה לא מה שתכננתי. אבל קובעת איתה שאני אעדכן אותה.מדברת עם גילה, אולי יש שינוי לטובה- להפך.... לרעה. אני מבינה שאני צריכה להחליט מה לעשות, ומחליטה בכל אופן לנסוע ללינאדו ולדעת שגם אם אביגיל בלידה אחרת, איך שהוא היא תהיה שם, ומשאירה את האופציה של עונגי פתוחה.
אני קוראת לאחותי... ובמקביל לחברה שלי שתבוא עד שהילה אחותי תבוא מת"א. צירים כל 3 דקות.
טליה מתעוררת. מבינה את הלך הענייניים. רואה את אייל בלחץ ורוצה רק אותי. אני באה.הצירים מפסיקים לגמרי!!! אני שעה וחצי איתה במיטה. יש אולי 2 צירים (כואבים אבל) והיא לא מוכנה להירדם. בוכה ומחבקת אותי. ואני בכלל לא יודעת אם אני בלידה או לא.אביגיל מתקשרת לדעת מה קורה, אני לא יודעת. היא מציעה לי לא לבוא ללניאדו, כי הצירים הפסיקו אבל אני מחליטה בכל זאת לצאת מהבית, כי אני חייבת להיפרד מטליה- ככה זה לא יכול להיות.אנחנו נוסעים, הצירים מתחדשים ומתחזקים.מגיעים ללנאדו....
אייל מחכה בחוץ (מרגיז- הוא בכלל לא הבין שזה רק מיון יולדות , הוא היה בטוח שככה זה יהיה). אה, שכחתי- בדרך עוד רבתי איתו כי הוא שכח להביא מצלמה....פתיחה של 4 +... את בלידה.מוניטור, אני בקושי עומדת בשכיבה הזאת על הצד, אחרי כמה דקות מים חמים שוטפים את כולי... זהו- עכשיו אני לגמרי מבינה שאני בלידה.המיילדת שואלת אותי אם לקרוא לאביגיל- אני אומרת שעוד לא. ניתן לה לישון.... (ופה אני מתחילה להיות בשוק מעצמי) ומזכירה לעצמי שוב ושוב שאם אני ארצה אני קוראת לעונגי...נכנסת למקלחת, חצי שעה אני שם. יוצאת המיילדת מסתכלת עלי ואומרת לי- אולי אני אבדוק אותך שוב?אולי את צריכה ללחוץ? אמרתי לה שלא. יש לחץ, אבל לא הייתה התקדמות. היא שואלת אותי- מאיפה את יודעת? ואני... אני לא יודעת כלום.
אביגיל מגיעה, מחבקת אותי, מספרת לי שהזוג הקודם נסע הביתה, הם לא היו בלידה, ושואלת אותי מה- את רוצה? אני אומרת חושך.
הולכים לחדר- סוגרים את האור, אני יושבת על הכדור ועוצמת עיניים....
אייל אומר לי פתאום- אבא שלך בחוץ. (אחותי הגאון) אני פותחת עיניים וצורחת- מה הוא עושה פה? מי צריך אותו בכלל? אז אייל שואל אותי- מה בכל זאת שיעשה? אני אומרת- שילך להביא מצלמה!. (הולך, חוזר אחרי 10 דקות עם מצלמה ועף הביתה... )
אביגיל מבקשת לבדוק אותי, אני אומרת לה- אם אין התקדמות, אל תגידי לי. היא אומרת לי- אבל למה שלא תהיה התקדמות. אני שותקת. היא בודקת אותי...ויש שקט. אני אומרת לה- נו? היא אומרת- בקשת שאני לא אגיד כלום....
פתאום הבנתי- פתאום הבנתי שאני יודעת. שאני שולטת, שאני מבינה מה קורה בגוף שלי. שאני לא צריכה שיבדקו אותי כדי לדעת אם יש התקדמות או לא.אני מבקשת להיכנס להתקלח.... הצירים מתחזקים ואני מרגישה שהם אפקטיביים. אני מדמיינת פרחים נפתחים, אני מדמיינת את התינוק יורד בתעלה. אני מדמיינת את הגוף שלי עושה את העבודה... כואב לי ובסדר לי. אני שוב מזכירה לעצמי שאם יכאב לי יותר אני קוראת לעונגי או אפידורל. כרגע בסדר לי בלבד... ואפילו יותר מזה.
אני חוזרת לחדר ועוצמת עיניים- מאותו הרגע אני לא מסוגלת לפתוח את העיניים. הם סגורות עד לסוף הלידה כמעט. אביגיל מבקשת לבדוק אותי כי נראה לה שהצירים רחוקים מידי (מבקשת ממני לעסות פטמות אבל זה מרגיז אותי ונראה לי מיותר) אני יודעת שיש התקדמות, אבל מפחדת מהתשובה. השעה4:30 בערך- הפתיחה 6 +.אביגיל מאושרת- לירון!!! עשית את זה!!! יש התקדמות!!!! את מקסימה.אני חוזרת לכדור, עיניים עצומות, אייל מתפקד מדהים- הוא כבר יודע שמותר לי לצעוק עליו, כבר יודע את המקום המדויק של הבקבוק מים החמים בבטן והידיים המעסות בגב. הוא טוען שצעקתי עליו כל הלידה- אני מרגישה שהוא מלאך שלי.אביגיל מדברת שוב על עיסוי פטמות כי יש המון הפוגות בין הצירים- יש המון הפסקות. אני עושה ומרגישה שזה לא נכון לי, ואומרת לעצמי שכנראה זה מה הרחם שלי צריך- הפסקות ומנוחה וזה לא אומר שזה לא טוב. שינוי מחשבה שוב.
עברו שלושת רבעי שעה- אני מרגישה צורך ללחוץ, אביגיל בודקת- את ב- 7 טובים....תעשי מה שהגוף אומר לך. אני צורחת- אבל אני צריכה ללחוץ....אביגיל צוחקת- אז תלחצי....
תוך 40 דקות אני בפתיחה מלאה.
השעה בערך 6 בבוקר. אני לא מאמינה.ואז מתחיל הפחד- הנה הצירי לחץ שאני כל כך פוחדת מהם.... וכואב לי. לוחץ לי. ואני לא מצליחה להבין מה אני אמורה לעשות.אני נזכרת שלא עשיתי חוקן וזה מלחיץ אותי מאוד. אני מרגישה שזה מונע ממני ללחוץ נכון.אביגיל מנסה לכוון אותי לאן ללחוץ, איל שופך עלי מים ואני צורחת ונושמת ולוחצת כמו שלא חלמתי בחיים שאני ארשה לעצמי להיות ככה. אבל מי שולט בכלל? אני מרגישה שהחוסר נעימות שלי מונע ממני ללחוץ נכון, אני אומרת את זה לאביגיל והיא אומרת לי- תשתחררי. את בלידה. מותר הכל. הלחיצות מתחילות להיות יותר אפקטיביות, אני מנסה להשתחרר. הראש מבצבץ ואביגיל ממלמלת- 'את צרה....הראש גדול. לירון... אני לא יודעת'. ואני צועקת- את לא חותכת.
הראש תקוע, אביגיל ממשיכה למלמל, ואני ממשיכה לצעוק. אייל מבקש ממני שתחתוך (בדיעבד אני יודעת שהמראה הזה של החצי ראש תקוע היה לו מאוד קשה) אני תופסת אותו בצוואר ונובחת- 'תסתום תפה!!!!'. אביגיל אומרת לי- 'לירון- תפתחי את העיניים ותראי את הראש' (יש אפשרות לראות את זה דרך קובית פרספקס בתקרה) אני פותחת עיניים- (פעם ראשונה אני חושבת במודע בלידה) רואה את הראש, ונותנת דחיפה אחרונה. הראש בחוץ. דקה אח"כ- הגוף בחוץ. עלי.
זהו. שקט. יש לי תינוק על הבטן. יש שקט. לא כואב יותר. לא תרועת חצוצרות, לא התאהבות מידית, לא עוצמה אלוהית. רק שקט. בפנים ובחוץ. השעה 7 דקות ל- 7.....
אייל חותך את חבל הטבור. הוא מיילל קלות. זהו. השליה יצאה, אביגיל בשוק מזה שחוץ משריטונת אין לי שום קרע. שליה שלמה.
ילדתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אומרים שבאותו הזמן בדיוק הייתה קשת בענן בחוץ- סימן לנביא.
*****
תודות:
תודה לאייל- תודה שהוא האמין בי למרות שאני לא האמנתי לו שהוא מאמין. ובכלל- על הכל.
תודה לכל החברות שלי- שהקשיבו, תמכו, ידעו להגיד את הדברים הנכונים ולצעוד איתי צעד צעד במשך כל החודשים האלו.
תודה לגילה- על כל השנתיים האחרונות, ותודה שהרשתה לעצמה להיות חולה. אני יודעת שזה היה קשה...
תודה לאביגיל- שלא הבטיחה כלום, אבל קיימה את כל שאיחלתי לו.
תודה לכל היולדות שלי- שלימדו אותי ותמכו בי אני חושבת יותר ממה שאני למדתי ותמכתי בהם.
תודה לאפי נו ולרותי על התמיכה הטלפונית... גם אותי הוא לא אכזב למרות כל הספקות.
תודה לארי – האריה קטן שלי, שלימד אותי כל כך הרבה מעצם היותו.......
תודה.....
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
