או: איך זה ללדת עם פורום שלם בנשמתך.
(ארוך ארוך ארוך)
אל הלידה של שי הגעתי באופטימיות זהירה. העדפתי בלי אפידורל, העדפתי להאמין שהצירים לא יכאבו לי, העדפתי להמשיך לא לדעת חלק מהדברים שלא ידעתי. סה"כ, כמות הנסתר בלידה ראשונה, לקראת ילד ראשון.. איך אפשר עליה בכלל? אז לא.
אל הפורום הגעתי כמה חודשים אחריה.
אל אורי הגעתי .. טוב נו, כמה נדוש.. - אחרת.
עם טנא לקחים מהבית-חולימיות בה התנהלה הקודמת, נכנסתי לתוך ההריון ההפתעתי הזה. אם הכל היה הולך לפי התכנונים, הייתי ביוגה ישר בצאתי מהמיטה, ובפעילויות גופניות סותרות בטטיות עוד הרבה לפני כניסתי אליה. אבל – אני בכלל לא הייתי שם. וההריון לא היה שם ממש גם כן- לא בתור משהו שבא להשקיע בו. אפילו בבטן לקח לי המון זמן עד שהגיע השם הפולני זושי. חשבתי על דולה, ולא הסתדר לי בראש איך אכניס מישהי נוספת למעמקי פרטיותי, חשבתי על קורס הכנה ללידה שיהיה שווה הפעם ולא רק: "אפידורל זה נהדר, מומלץ ומעולה". חשבתי על טל, חשבתי עלי, חשבתי על לידות בית והבנתי שאני עוד לא שם, חשבתי על שי, ועל שי ועל שי. חשבתי.
מרוב מחשבות לא עשיתי כלום.
זכרתי שפעם מזמן מזמן, לפני שהכרתי אותה בכלל, כשהייתי עוד די דנדשה כאן, קראתי איזה סיפור לידה שגילי (אבישי) סיפרה כאן בתור הדולה המלווה. זוכרת ששאלתי אותה אז מאיפה היא כי אני רוצה אותה בלידה הבאה. זוכרת שבעודי כותבת את האותיות ההן חשבתי לי – איזה מזל שכולן כ"כ רחוקות ממני כי איך אוכל... והנה הגיע הריוני זה ועדיין התקשיתי להתמודד עם השאלה והתשובה.
בסופו של עניין אחרי כן ולא וכן ולא, הודעתי לגילי שאני לא מסוגלת לקבל אותה אלי בתחת חשוף, ונרגעתי.
אבל אז הגיע מעגל הלידה הקסום שלי.
היינו שם 11 (ואחת בטלפאטיה), ואין לי ספק שזו היתה נקודת המפנה המשמעותית ביותר. ראיתי את הפחדים שלי, קיבלתי כוחות , משמעויות, כלים והמון אהבה כדי להצליח להתמודד איתם, לעבור דרכם, ובדרך הביתה כבר הרגשתי את הבורג שהסתובב ושהצליח להבין שאני רוצה גם את גילי איתנו בלידה.
וכל זה היה רק ההקדמה... (:
בשבוע 37 נסענו לאוסי לביקורת דרכונים. זושי כבר אז היתה מעל 3 קילו, אוסי התרשם והודיע שהיא תוך שבוע-שבוע וחצי יוצאת. מכיוון שזה בדיוק מה שהוא אמר עם שי (שנולדה בשבוע 42), אמרתי לטל שממש לא יאמין לו כי אנחנו לא יולדים לפני שבוע 41. ובאמת, שלא כמו בפעם הקודמת, נשארתי בטוחה בי שיש עוד המון זמן.
אבל אז התחילו לי שלשולים, אחרי שבוע של שלשולים זה התחיל להיות אגרסיבי מאוד. הגיע למצב ששלושה ימים ושלושה לילות אני משלשלת כל שעה עד שעתיים. לי זה נראה ברור שזו הלידה. לגילי שדאגה כמה פעמים ביום בצד השני של השפורפרת זה בכלל לא נשמע טוב, ולמזלי היא פקדה עלי לקחת משהו שיעצור את זה. לקחתי ועצר. אבל ההרגשה הזו שהלידה הנה הנה וממש ממש מתחילה לא עצרה בכלל, והמשיכה לטמטם לי את השכל לאורך כל התשיעי שלי. יחד עם ברקסטונים שבאו מקשיחים ארוכים ורבים, כל המסביב שלי היה בהיכון מתוח.
אני שהייתי בטוחה שזה יקרה בסוף שבוע, הייתי רגועה לאורך כל השבוע, ודרוכה מערב חמישי ועד שנגמר עוד אחד ועוד אחד... ונאדה. יחי החרופה.
אז.. אחותי הספיקה לחזור מחו"לה, סבתא שלי הספיקה לחזור מהטיול השנתי של מועדון גיל הזהב, אני הספקתי להכין לי את הדיסק ללידה, לעבור כמה פעמים של 'פעם אחרונה לפני' בארומה, לקנות את כל הפדים שהייתי צריכה, להשאיר חברים שלא ראו אותי מלא זמן פעורי פה לנוכח בטני העצומה שלידה אפילו ציציי נראו קטנים, והתשיעי הספיק להגמר.
יום שישי, 18.3. ערב.
כולנו מתקלחים ומתכוננים לארוחת הערב המשפחתית. אני יוצאת מהמקלחת, יושבת לייבוש על המיטה, מעבירה דאחקות עם שי-קי, מדברות, צוחקות, אני מתנגבת – ומי מופיע על המגבת? – הפקק הרירי כפרה עליו. שמחה אמיתית ומסופקת גואה בי, ככה התחילה גם הלידה של שי (הגיחה יום וחצי אחרי הפקק). נכנסת לטל לאמבטיה, מודיעה לו, זורחת וחגיגית. מגיעים להורי, מודיעה להם שיצא הפקק, הם לא ממש מבינים מה זה אומר כמובן, אז למה שלא אסביר שלפי הסטטיסטיקות יש לזושי עד 48 שעות לצאת בחוץ. כולם מבסוטים. אני הכי.
הברקסטונים ממשיכים, ופתאום יש להם גם גוון אחר. כאב. קל ממש, כמעט לא מורגש, אבל הוא שם. מכיוון שמראש התרעתי שאני לא רוצה אף שותף חיצוני לצירים- לא מסכימה שיהיה לי על הראש שצריך להודיע על מצב ההתקדמות לכל העולם, או שמישהו יחליט שהוא צריך להציץ עלי מהחלון לדעת שאני חיה, שתקתי. אבל הם כאן, כל שעה בדיוק, בכל וחצי, צירון. ואני מבסוטית.
ככה לאורך כל הלילה. התעוררתי כל שעה, כנראה מהצירים, וחזרתי לישון.
בבוקר (שבת, 19.3) טל לקח את שי לגן חיות עם ההורים שלו, ואני ישנתי. התעוררתי כשהצירים שם כל שעה עדיין, ואני בכלל מתבעסת שהפסדתי את שי רודפת אחרי כבשים קטנות. כדי לעודד אותי אנחנו מחליטים לנסוע אחה"צ לקנות נעליים לשי ולטל בכרמיאל (בושות הנעליים הגוססות האלה שלו). אני מתעודדת ומתפנה להרגיש שכדאי שטל כבר יכנס לפעולת מסאז'ים, כי זה כבר באמת כואב.
מעדכנת את המעגל המקוון שלי, מתקשרת לאמא שלי להודיע לה שמתישהו הלילה הם יצטרכו לשמור על שי (ומרגישה שהשיחה מתחילה להיות לי כבר לא במקום). מתקשרת לחברה שלי להודיע גם לה שהתחלתי (ומבינה שזהו – צריכה עכשיו לבד). סוגרת. נושמת. שוב מתרכזת רק בי, בנו, בבית, מחזירה את כל מה שהתפזר לי בגיחה הזו אל החוץ, ומתארגנת ללא ללכת שוב לאיבוד (כמו באינסידנט הסנדוויץ' בלידה של שי). זה כנראה מצליח.
הצירים מגיעים כבר כל 20 דקות. כואבים. אבל בסדר. אם טל לידי, מעסה – בד"כ אפילו בסדר גמור. אם לא, מקפצצת על הכדור בהרגשת שליחות כי גילי אמרה שזה עוזר להוריד אותה למטה (ולכל היולדות בהיכון – תשיגו!!!), עיגולים, מטה למעלה, שירים, נשימות.
עדיין – אני מפחדת להאמין שזה זה.
שי הולכת לישון את שנת היופי, ואני מצווה על בעלי היקר שלא יעיז להמרות את פי ויישן. גם הוא עולה, ואני, הכדור, שולחן הכתיבה והדיסק מסתדרים בסדר גמור יחד לבד. אבל נרשמת הקלה כשטל מתעורר.
באזור 18:30 אני מתחילה כבר לא ממש לצחוק. שי התעוררה מאוחר, מה שאומר שהיא תרדם מאוחר. הצפיפות יורדת – כבר כל 7 דקות. אני מוטרדת ממש ממה יהיה עם שי, כי להורים שלי היא לא מוכנה ללכת החיישנית המזהירה שלי, ומפחדת שהסתובבותה בין הצירים וביני תתחיל להפריע לי. אבל זה לא קורה. להפך. כשהיא קרובה אלי בציר היא גם עושה לי מסז', ונשבעת שזה כמו ידי קסם שנוגעות ומעבירות קצת מהכאב. היא מתנהגת פשוט מדהים. ואני בסדר.
השבת יוצאת מתישהו, ואני מדברת עם גילי. לא זוכרת אפילו מי התקשר למי. זוכרת רק שממש אבל ממש לא התחשק לי לדבר עם אף אחד – שזה לפי גילי אחד הסימנים לשלב מתקדם יחסית בלידה (מפתיחה של 4). נראה לי לא כ"כ הגיוני. גם גילי אמרת שזה נשמע לה עוד מוקדם, לא מספיק סוער היא הגדירה (ואני הסכמתי) אבל שהיא תתקשר עוד שעה ונראה מה קורה.
טל לוקח את שי-קי לאמבטיה, ואני אומרת שאנסה את המקלחת בזמן הזה, אבל מתיישבת על הכדור ליד המחשב ולא רוצה לזוז מפה. שמה את השירים שלי חזק, שרה או משהו בסגנון יחד איתם, הצירים כל 5 דקות כבר (דרך אגב אני יודעת כי ההתפתחות הזו תועדה בלייב יחד עם המעוגלות שלי). כבר 20:30, עכשיו הם עוד יותר חזקים. טל איכשהו כל פעם קופץ מהמפלס העליון ומתייצב לעסות. אני האמת כבר לא ממש מאופסת.
עולה להגיד לשיקי לילה טוב. יורדת שוב. ב-20:45 העדכון האחרון שלי במחשב.
טל מרדים את שי, ואני עכשיו מחליטה שכן רוצה להתקלח. עולה בכבדות. בזמן ההתפשטות גילי מתקשרת, אני אומרת לה שלא תבוא, היא אומרת שהיא יוצאת. אומרת לי לא לעשות אמבטיה אלא מקלחת – שהמים כל הזמן יזרמו עלי כדי לא לעצור את הצירים.
אני נכנסת למקלחת. המים כ"כ טובים לי שאני פשוט לא מרגישה את הצירים. אולי לא היו. לא יודעת. בכל מקרה רושמת לעצמי שאח"כ, כשאצטרך, זה יוכל להקל. בו בזמן מתבעסת כמובן שהנה הכל נעצר, אבל יושבת ככה קצת ונחה. פתאום מגיע וואחד ציר. המים לא מדגדגים לו. אני מבסוטית.
יוצאת, מהמקלחת, ופתאום מרגישה שכל מה שאני רוצה עכשיו זה... לישון. נכנסת למיטה ככה כמו שאני, באיזשהו שלב מעיפה את המגבת, ושוכבת. טל בדיוק מגיע – שי ישנה. ופתאום אני קולטת – כבר הרבה זמן שאין ציר (10 דקות). אומרת לטל שיתקשר לגילי ויגיד לה לא לבוא. הוא מתקשר. אחרי שהוא אומר לה לא לבוא, מגיע ציר, והיא עונה לו "תשאירו לי את ההחלטות המקצועיות, אני באה". אח"כ היא סיפרה לי שהיא שמעה אותי ברקע ושמה גז.
עכשיו אני במיטה, כל 10 דקות ציר כואב כואב, קופצת לעמידת 6, טל מעסה ומעסה, ואני שרה לתוך הכרית, או נוהמת או אין לי מושג. איך שנגמר נשכבת ומתה לישון. אנחנו מדברים, צוחקים, ממלמלת תשובות לשאלות ששואלת את עצמי, לא ממש זוכרת. מהמרים על השעה. טל אומר שוב ושוב שנראה לו שאני מתקתקת את זה הפעם. אני מסכימה איתו בתקווה. ההימור שלי היה באזור 2 לפנות בוקר לידה. כמו עם שי. אם יהיה לי מזל.
הצירים הולכים ומתחזקים מאוד מאוד. כבר כל 7 דקות, גילי מגיעה. אני כזכור ערומה במיטתי, שומעת אותה מגיעה. היא עולה ועומדת בפתח החדר, צוחקת עלי שאני מכורבלת עם הפוך, ואני אומרת לה שאני רוצה לישון וזהו. אני חושבת שאלו היו משפטי הטעם האחרונים שלי ללידה זו.
ישר מגיע ציר. אני לעמידת 6, טל מעסה מאחורי, וגילי ישר מצטרפת.
בואו נגיד שלראות את התחת שלי מופנה בכל הדרו אל עולם שהוא לא טל... נוט מיי קאפ אופ טי. למען האמת, זו אחת הסיבות המרכזיות בגללן לא רציתי דולה. אבל מה זה תחת פרוץ לעומת ציר לחוץ? מסתבר שאצלי יש דווקא על מה לדבר. בציר הזה הטלטלתי בין להחליט אם אני מפודחת וכמה, לבין "אאאאאווווו!!!". בסוף הוא ניצח, וכמובן – אם התחת יצא מהארון, למה שלא אחשוף גם את כשרון הזמרה שלי באותה הזדמנות? חשפתי.
טל מעסה, גילי איתו, 4 ידיים. באיזשהו שלב גילי מעבירה את היד שלה אל הבטן שלי, ומגששת אחרי הציר. היא נוגעת בו (הקלה ע צ ו מ ה !!!) בעדינות. אחרי כמה שניות אני אומרת זהו, אבל גילי אומרת רגע – הציר עוד לא נגמר. מתברר שכל המדידות שלנו של אורך הצירים היו שגויות, כי אני אמרתי די כשהפסיק לכאוב בטירוף, ולא כשנרגע לגמרי (רומניה, נו, מתקמצנת על פתיחת הודעות). זה אומר שהמדידות של טל שהיו באזור הדקה.. לא היו משהו, זה אומר שהצירים הרבה יותר ארוכים ממה שחשבנו.
טוב, ככה עוד כמה צירים, ואני מחליטה להתלבש כדי להשתחרר מעול עירומי. עושה פיפי עם צירים, מתלבשת בקושי עם צירים, ואז... טוב נו, נזרקת על המיטה, בכל מיני תנוחות, לא מוצאת מקום, זזה, שרה, מסז'ים שלא כ"כ עוזרים (מלבד המגע שלא משאיר אותי לבד וזה נורא חשוב). והנה מגיע ציר ארוווך. קשה לי נורא. אני מרימה את הראש ואומרת לגילי זהו, לא רוצה יותר. למרות שלא הרגשתי שזהו, הרגשתי שאני רוצה להגיד את זה. וזה קטע, כי בהכנה ללידה גילי הסבירה לנו איך טל יכול לדעת (ואיך היא יודעת) באיזה שלב אני, ואמרה שבאזור פתיחה 8 יש משברון. בד"כ אז רוצים אפידורל או משהו כזה. היא אמרה שזה השלב בו יוצאים לבי"ח (במידה ורוצים להגיע לשם רק ללחיצות – מה שביקשתי). אז אמרתי את זה, למרות שעוד לא רציתי בכלל לנסוע לבי"ח, ולמרות שחשבתי שיש לפני עוד דרך לעשות, ושאני יכולה לעמוד בה.
אבל גילי אמרה: "זהו?- יללה נוסעים". ואני במיסטולי (דרך אגב, עכשיו אני יכולה ממש לראות שהייתי מסטולית, אבל אז ממש לא הרגשתי ככה. רק היה לי דחף עז לעשות כל מה שהיא אומרת לי ). היא הביאה לי גרביים שהכינונו מראש, לקחתי וגרבתי והיא צחקה שהיא בשלב הזה לא מגיעה לרגליים, ושכל הכבוד לי. לקחתי את המחמאה בכובד ראש. הלכתי לשירותים, לפיפי, והצירים גמרו אותי. גילי נכנסה לי באמצע (אח"כ סיפרה שפחדה שאלד בשירותים), אמרתי לה שהכל בסדר, ונורא רציתי שתסגור את הדלת. טל בינתיים התקשר לאחותי שתבוא.
כדי להגיע מהחדר שלנו לאוטו, צריך ללכת עד למבואה קטנה שבין החדרים (3 מ' בערך), ואז לעלות קומה לחניה. כשיצאנו מהחדר ראיתי את אמא שלי ואחותי. זה לא הפריע לי. אחותי אח"כ חיכתה את השלום ההזוי שנפנפתי להן לפני שנתליתי על טל לעוד ציר. איך שהפסיק רצתי לחדר של שי ללחוש לה שאני אוהבת אותה ושאני הולכת להביא את התינוקת. המלאכית הקטנה שלי ישנה, יפיפיה ושלווה, ואני לקחתי את התמונה הזו איתי וחזרתי למבואה.
ציר זוועתי, ואני אומרת לגילי שתביא את הסמים (צמחי מרפא שאמרה מראש שהם דוחים ברמות, אבל מקלים קצת). עולים לאוטו. נדמה לי שנתליתי על גילי הפעם ואמרתי לה בזוועה: "אבל למה הם כ"כ צפופים??". אמא שלי בינתיים עומדת בחוץ ומסתכלת בדאגה- אפילו זה לא הפריע לי. השעה קצת לפני 23:30, ואני צועקת לי לתוך החזה של גילי והרחוב הישן. לפני שנכנסים לאוטו נזכרת בזוועה שהמתנות המחזקות שקיבלתי ללידה נשארו ליד המחשב. אומרת לטל לרוץ להביא "את זה". לא מצליח להסביר לו במילים. אומרת לו ליד המחשב, מביא משהו אחד, אומרת שזה לא זה, בצד השני, ורץ להביא שוב (מסכן כזה, מדובר על לעלות ולרדת שתי קומות כמעט). לוקחת אותן ביד ונכנסת למושב האחורי. עומדת על הברכיים, גילי יושבת מאחורי. מתחילים לנסוע.
אני אומרת לטל שלא יסע מהר, לשמחתי הגדולה מאוד הוא לא מקשיב לי.
הנסיעה היתה סיוט שלא יאמן. הצירים היו מאוד צפופים, מאוד ארוכים, ומאוד מאוד מאוד מאוד כואבים. כאב מטלטל. כאב שלא השאיר שום מקום חלול בראש, חוץ מאיזה קול חלוש שאומר אי אפשר.. לא יכולה יותר.. שיגמר אלוהים, שיגמר. בינתיים, אני מחזיקה את ראש המושב האחורי חזק חזק כדי לא ליפול בדהרה. באיזשהו שלב פוקחת עיניים, ורואה שאנחנו רק בתרשיחא. עוצמת אותן ומדברת אלי: זוכרת את אלוהים. זוכרת את המתנות שעוד ביד שלי. זוכרת שיהיה בסדר, שתכף נגמר. אבל הצירים באמת איומים. אני צועקת, גילי אומרת לצעוק נמוך ואני משת"פית. אבל רע לי. פוקחת שוב עיניים ולא מזהה איפה אנחנו נמצאים בכלל (זה כביש שאני יודעת אותו הכי בע"פ שאפשר). חושבת על זה, ונקטעת לי המחשבה ע"י עוד ציר זוועתי. מסתבר שטל עבר בשני אדומים. לא ידעתי.
פתאום אני מרגישה שהגוף שלי .. איך להגיד את זה.. לא טוב לו. הוא מכווץ, והכיווץ הזה מרגיש לי איום יותר מהכל. אני אומרת לגילי שאני לא יכולה יותר, ושאני לוחצת. היא אומרת לי לא ללחוץ ולנשום כמו כלב. אני מביאה אותה ב-2-3 נשימות כאלה שמרגישות הדבר הכי לא נכון בעולם, ואז פשוט משחררת אותי.
המים פוקעים. מדהים. איזה קטע מופלא זה. ההרגשה הזו... של החמימות הזו. אז מה אם אני יושבת על גילי במלוא כובדי. אז מה אם הכל עליה. כלום לא משנה. כמה שניות של עונג עילאי. של אוויר. של שקט. ואז.. אני מרגישה את הראש. הוא מרגיש בחוץ.
אני צועקת שהראש בחוץ, גילי ממששת, ואומרת לטל לעצור בצד. הוא מצידו שם גז כי אומר שאנחנו עוד 2 שניות שם. אני מרגישה את הראש בין הרגליים ופשוט מתה מפחד שאני אמחץ לה אותו. מגיעים לשומר ושניהם צורחים לו שאני יולדת ושיש תינוק. טל עוצר לפני בית היולדות ורץ להזעיק עזרה. בזמן הזה יש לי שקט בראש. מצד אחד אני מפחדת נורא למחוץ לה את הראש אז יושבת על הברכיים בפיסוק. מצד שני אין לי שום בעיה ללדת באוטו כי אני יודעת שגילי תתפוס אותה אם צריך. לא זוכרת כאב בשלב הזה. כן זוכרת עדיין את הכאב הנורא של הצירים שקדמו לשקט הזה, וחושבת בפירוש: "לא יודעת אם שווה את זה". האלונקה מגיעה, אני מפחדת לצאת כדי לא למחוץ אותה, מסתבר שאפשר, ואם גילי לא הפריעה לי לתחת, למה שכל גברברי חצר בית החולים יפריעו לי?
מכאן היה מגעיל. הם היו היסטריים. בדרך עם האלונקה לחדר הלידה הם נתקעו בשתי דלתות + אחת שלא הצליחו לפתוח. הכניסו אותי לחדר הלידה. אני צועקת. רופא מסריח עומד לידי, מסתכל לכיוון רגלי, שולח את ידו וסותם לי את האף. אני אומרת לו בזעזוע: "מה אתה עושה לי?!?!?" הוא אומר לי תנשמי ומחזיר את היד לאף. אני מעיפה אותו במכה עם "תפסיק!!" נוזף (ותאמינו לי שאם עוד פעם היה מניח עלי יד הייתי קמה ומעיפה לו סטירה). המיילדת אומרת לו "תן לי לילד אותה". אני מבקשת לשבת (רצפת האגן או לא רצפת האגן?) הוא אומר לי שאי אפשר כי אשב על הראש שלה. אני לוחצת, צועקת, לוחצת שוב – והיא בחוץ. 19.3, 23:45.
אני מבקשת אותה, אבל לוקח קצת זמן (כנראה שממש מעט, אבל בשבילי זה היה הרבה יותר מדי בכושלרבקום ערס של הבית חולים הזה). שמים אותה עלי. המיילדת באה לחתוך את חבל הטבור ואני מסרבת, מבקשת שתחכה שיפסיק לפעום. אורי צורחת וצורחת. אני מבקשת שיעמעמו את האורות, הם מתעלמים ממני. מבקשת שוב, והם מסרבים, מבקשת שוב, ולא זוכרת איזה תירוץ נתנו. אני מנסה להניק, אבל היא נורא בוכה. בסוף זה הצליח.
בעצם, מהרגע שטל עצר את האוטו ועד שאורי היתה אצלי בידיים עברו 5 דקות. אבל ה-5 דקות האלה היו מגעילות נורא, ובמקום שהפלא יתרחש בשלווה ובשקט שמגיע לו... טוב מסתבר שזה עוד מציק לי. גם כל הטיפול אח"כ בחדר הלידה היה מבעס, וכל הזמן הייתי צריכה להתווכח ולהתחנן (תלוי עם מי דיברתי) שיתנו לי להחזיק אותה, שלא ישימו אותה, שלא יארזו אותה, שיתנו אותה לטל. היא כ"כ בכתה.
נשימה עמוקה.
השתחררנו 12 שעות אח"כ. מאוד מאוד מבסוטים.
זהו.
תודות:
לרותי – המקום הזה שינה את חיי. בכ"כ הרבה מובנים שלא אתחיל לפרט כמובן, אבל הלידה הזו לא היתה דומה לעצמה אלמלא את, וכאן, ומה שלקחתי מכאן. כולל האפי שלדעתי בזכותו שלב הללחוץ היה הכי לא מפחיד בעולם. כאילו עשיתי את זה כבר 100 פעמים קודם. ומה זה שריטה קטנה ולא מורגשת על היקף ראש 37 סנטימ'?... תודה יקרה אמיתית.
לכן יקרות, שנותנות לי לשאול ולהיות – איתי ואיתכן.
לחברותי אהובות ליבי – שנתנו לי מחוכמתן, מנשמתן, מאהבתן, את כל העושר הזה שפתח לי, והראה לי, ואפשר לי לחוות את הלידה הזו בדיוק כמו שרציתי אותי בה. בלי ליפול לאף בור אפל שבי.
לגילי – שנוכחותה לכל אורך הדרך, הרבה הרבה לפני שהצירים התחילו, הרבה אחרי שנגמרו, ובשעות האלה של היחד הכ"כ אינטימי ונכון הזה – נתנה לי את האופציה לשקט הזה שכ"כ הייתי זקוקה לו. למקום הזה שהראש מכוון רק למקום אחד, ולא מתפזר לתהומות פחד ולבדידות מבוהלת. על הדיוק, על התמיכה הכי פיסית והכי נפשית שיכולה להיות. עליך.
והכי מכולם לטל. גבר חיי. אהוב ליבי. האחד שמאפשר לי ורוצה בשבילי לחיות. האחד שבאמת באמת - לא רק מסכים לי לחלום, אלא דורש ממני לחלום עבורי, וכל כולו איתי בהגשמת חלומותי באשר הם. זה לא היה קורה כך בלעדייך. אני לא הייתי כך בלעדייך.
ובסוף, לשי-קי ואורי, הפלאים שלנו, הקסם. תודה שבחרתן לבוא דרכי אלינו.
|
תוכן ההודעה:
|
