דרורית, תודה על שפתחת את הודעתך והבעת רצון להיות כאן עבור הבנות. הפעם אני מרגישה שאת כאן בשבילי באופן אישי. אני ותיקה בפורום, קצת פחות פעילה לארחרונה. נוהגת להזדהות, אך לא הפעם.
לפני שלושה וחצי שבועות בעלי הודיע לי שהוא מתגרש ממני. משהו מפתיע בתזמון, אך לא במהות.
אנחנו מתגוררים בבית ששייך לאמא שלו, ולכן מייד נאמר שאני זו שאצטרך לחפש לי ולביתי בית אחר.
עוד סיכמנו שבדבר כל עניני הילדה, המשמורת, תקופת המעבר, בניית מערכת היחסים החדשה בינינו כהורים בנפרד וכדומה, נפנה ליועץ משפחתי ונעבור יחד תהליך כדי לבנות תשתית בריאה.
מאחר ונוכחתי שלעבור בית יקח לי זמן וידרוש מאמץ רגשי, מנטלי ופיזי, ביקשתי ממנו שיעבור לזמן זה למקום אחר. יש לו היכן להשתכן בינתיים, אצל קרובת משפחה. נוכחותו בבית קשה לי ברמות שלא יתוארו. אני פגועה מאוד רגשית ולגמרי מתנגדת לגירושין. אני מכבדת את החלטתו, ורק מבקשת שיצא מהבית.
היועץ אליו פנינו, בפגישה השניה אמר שמבחינת טובת הילדה הוא ישאר בבית. שבתקופת המעבר הילדה זקוקה לשנינו תחת קורת גג אחת. מידת הקושי והמצוקה שהבעתי לא שינתה את דעתו המקצועית.
דרורית, האם אכן זה המצב, האם תמיד טובת הילדה עומדת לפני עוצמת הקושי של אמא? האם אכן זה הדבר היחיד שנכון לה ולכן לכולנו?
אני מרגישה חסרת אונים ואכן, יש בי תקווה שמישהו יגיד לי שזה לא חייב להיות כך. אנא, מהי דעתך המקצועית, אפילו בלי לרדת לגופו של עניין, אלא ברמה עקרונית.
ממתינה בחוסר אונים תודה
|
תוכן התגובה:
|