28/2/2003 10:06
|
נירית שפירא
|
מאת:
|
וואוו. תודה. אמא'לה. זה בכלל לא אני זה אנחנו
|
כותרת:
|
כל כך הרבה תומכות באו להיות בכנס ולעזור. היו חווי ואסנת שעיצבו את המצגת והעבירו את השקפים בכנס והיו יאננה, ושרית, ורוקסן, ואילנה ווו... עוד, ולדעתי הצלחנו להגיע כמעט לכל אחד בכנס גם אם לא הצלחנו להגיע ללבבות של כולם. אפשר היה להבחין בשאלות הקהל איך חלק כבר היו מוטענים בפצצות שיהודית הנמרצת שלנו הטעינה. היו גם שאלות עם תחזיות זעם כמו "הרופא אמר לי שהילד גדול מדי אז אפשר לבקש ניתוח קיסרי מראש?" או "אמרו לי שלידה יכולה להסתבך אז קורה שאתם מעבירים יולדת כי יש סיבוך שאתם לא יכולים לטפל בו?" והיו שאלות אחרות מודעות על תמיכה בלידה ומיים ותנועתיות עם או בלי אפידורל ומה עם הילד -וזה לפנל המיילדות שהיו מהנבחרות במיילדות לניאדו. נשים אהובות ונפלאות שהייתן מחבקות אחת אחת לשמע הדברים שלהן והיופי שהקרינו. ואז אני- בסוף רבע לתשע ואנשים קמים ועוזבים ואני מנסה מנסה להגיע אל הלב- דקה, שתיים שלוש- אל תלכו, אל תלכו. אוף כמה הצטערתי, כמה רציתי שיצאו יותר ויותר אנשים עם מתנות ידע. מעט נשארו עד הסוף אבל כנראה אלו הן אחיות הנשמה. תודה ארזית. הדברים שלך מרגשים ואני חושבת שהדבר הכי מרגש בפעילות של "נשים קוראות ללדת" הוא שיתוף הפעולה והאיכפתיות והנתינה של כל כך הרבה אנשים נפלאים נפלאים נפלאים נפלאים. אז תודה לכולם והלוואי שנוכיח את הסיסמה השגורה של מרגרט מיד "Never doubt that a small group of thoughtful, committed citizens can change the world; indeed it is the only thing that ever has.”
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|