ללירון, באמצעות זהר הנפלאה, איחולי שחרור מהיר ושפע חלב. בטח המתח והעין הבוחנת של האשפוז והמשאבה יורדים לחייה ומורידים את תפוקת החלב שלה. אנא מסרי לה שמנסיוני, גם כשלא אוכלים כלום (אך שותים) תיתכן תפוקת חלב גבוהה, כך שאינה חייבת לאדם הסביר שום שביתת תנובה. ואיזה מזל דר' ליבוביץ' היקרה, ובהזדמנות זו תודה ציבורית ראשונה על העזרה המאד פרטית ומפורטת זה לא מכבר ובלא תמורה. אין מחיר לעצתך. והרהור לגבי קרוהן. המחלה המזופתת הזו, כפי שציינה דר' ליבוביץ', מוכרת לי דרך קרוב משפחה. תיאור משוחד את ההסטוריה התזונתית שלו מעלה את הסיכום הבא: בגיל חודשיים אמרה הרופאה בטיפת חלב כי הילד, שעשה קקי כשש-שמונה פעמים ביום, משלשל, וכי חייבים לעצור את זה. אמו לא חשבה שזה שלשול אך מי היא שתתווכח עם רופאה. בקיצור, מגיל שלושה חודשים קיבל הקטנצ'יק דייסת אורז כדי לעצור את ה'שלשול'. מאז עברו כמה שנים, ואי אלו מוצרים אחרים השתחלו בוודאי דרך אותו התינוק שהפך לילד, נער וגבר. בגלל שאובחן כ'קרוהן' בבגרותו, נצטווה להפסיק לאכול פירות וירקות כמעט כליל (המבנה הסיבי פוצע את המעי), והוא מתקיים בעיקר על לחם, בשר, דגנים שונים וויטמינים. לכאורה, ההיפך מתזונתו של הרגיש לדגנים, וחולה הצליאק. ואני תוהה האם לא שווה לחקור (ברור שלא שווה - התוצאות עלולות להיות מאד לא מכניסות) האם הדגן, שפותר לכאורה את הבעיה, לא יצר אותה מלכתחילה. בואו רק נניח שמזון הוא מידע. בואו נניח גם שהאדם הוא מכונה (בסדר, בסדר, מאד משוכללת וכל הקראפ הרומנטי הזה). ונניח שדגנים הם דיסאינפורמציה. בואו נריץ תסריטים לגבי היקרות בעיות אצל אנשים שונים בגילאים שונים ובמינונים שונים. בואו נניח שהשונות בין בני אדם תכתיב את האופן שבו תתפרץ הבעיה (הרס רקמת המעי הדק, פצעים וכיבים לאורך מערכת העיכול של המיטוכונדריה שאנו ובסביבתה, חוסר שגשוג, אבדן יכולת ספיגה של חמרים חיוניים). בואו גם נניח לרגע שסידן אינו יסוד כימי, אלא יותר תכונה פיסיקלית, מן מצב צבירה, למעשה יכולת השתקעות מהדם לרקמות העצם, לאחר חדירה אליה. ובואו נניח שהשטויות שבהן מואכלת מכונת האדם שוקעות בעצמותיה וברקמת המוח שלה. כשאין לנו האנזימים לעכל אינפורמציה המגיעה אלינו מבחוץ (האכל חולה פי.קיי.יו באספרטם ובפול, וכו') המכונה שאנו נהרסת. פיגור שכלי במובן הטריוויאלי מופיע. חמרי החוץ מצטברים במוח כפסולת, ומי יודע היכן עוד. כשאנשים מתבגרים ומתחילים לחוות חולי ודימנסיה, איש אינו חושב שמדובר בהרס מכוון וניתן למניעה. כשאני טוענת שכולנו סובלים מפיגור שכלי, איני יכולה שלא לשער שאותו מכניזם בדיוק עובד אצלנו, כתוצאה מצריכת דגנים ועוד קבוצות מזון שאפרט בהמשך. איני יכולה לחשוב שאותה 'אי-נוחות בקיבה' (חבר'ה, לטס פייס איט - גזים), אינה מלמדת שאיננו יכולים לעכל את השטויות שעליהן מבוססת תזונתנו. השיעורים ההולכים וגבוהים של היקרות צליאק בינינו, יחד עם שיעור הרגישים ללקטוז (ואגב, אנקדוטה חביבה - צריכת חיטה אסורה יממה לפני תבחין לקטאז מחשש הטיית התוצאות), לוחצת לי מאד בוושט. בחיים, כמו גם בלידה, חוששני שסבל רב מאד הוא מיותר. מאחלת הטבה מהירה ללירון.
|
תוכן התגובה:
|