מסכימה כל כך עם כל אחת מכן.
ואני? לרוב אני מאושרת. האימהות נגעה בי ושינתה את חיי כפי שמעולם לא דמיינתי שאפשר. אני מאוהבת בה עד השמיים, חיבוק ומבט עליז מצידה יכולים לעשות לי שבוע שלם של אושר.
רוב הימים אני מסתובבת כמו מסוממת, שיכורה מאמהות ומאהבה, שמחה בחלקי בצורה יוצאת דופן ורק רוצה שלא יגמר לעולם.
בלילות משהו משתנה. בד"כ הפחד קצת מחלחל (הידיעה שזה יכול להיגמר מטריפה את דעתי).
ובערבים... ובכן, אלה מידי פעם קצת משתנים, ופתאום אני רואה את עצמי באורות נוספים. פתאום אני לא רק אמא אלא גם תמי, פתאום כואבים לי דברים שלא הרשיתי לעצמי להיות מודעת אליהם שאר הזמן (כי אני באופן די טבעי נוטה לראות את הדברים בורוד). ברגעים כאלה, רגעים של משבר, אני עושה חשבון נפש עם הצדדים הפחות שלמים שלי. כאשה ובכלל. (אשה? אני? אני מקסימום בחורה). ..ואלה הרגעים שאותם אני נוטה לחלוק עימכן, או לפחות אלה הרגעים שאתן זוכרות לי... ואני מודה. אלה הרגעים הכי אינטימיים שלי.
אני אמא, אני אקס-קרייריסטית ששינתה כיוון באופן טוטאלי (לא בטוחה) מאז הלידה, אבל מידי פעם מרימה את ראשה הנערה שבי, שרוצה להיות הכי הכי בהכל, שרוצה שכולם, אבל כולם יחשבו שהיא מדהימה ונפלאה, חכמה ומוכשרת, ויפה יפה... שרוצה עוד ועוד ועוד ואפילו במה שיש לה היא לא לגמרי מאמינה (יש לי?) (לי?)
לא נותר לי אלא להוסיף לפני חתימתי, שלמעט כמה תיסבוכים מעיקים, אני אדם אופטימי ועליז... ומאחלת לכל אחת מכן את ראיית הכוס המלאה, אבל רק רוב הזמן לא כולו. צריך להכיר את כל כולנו, פנימה.
תמי.
|
תוכן התגובה:
|