היי בנות,
אני חולה ומעוכה אז סליחה אם דברי יהיו חולים ומעוכים,
אבל גם עכשיו וגם לפני כמה ימים היתה כאן הודעה על החותנים-המנג'סים-אך-חמי-הלב של מישהי.
גם כן - עוזרים כלכלית, מתעלקים לשעות כל סופ"ש ועושים דברים לא לרוחכם עם הילד/ה.
נו באמת.
אני קוראת ומוריקה מקנאה.
שתדענה שלדעתי עדיף המצב הזה עשרות מונים על סבאים וסבתות שאינם (בין אם אינם בין החיים) או פשוט אינם כי:
-זה הנכד המיליון שלהם ואין להם כח ועברו כבר את הקטע של הפוצי מוצי
-הם גרים רחוק מדי
-הם כבר בפנסיה ובעצם רק רוצים להתפנן מהחיים ולא לעבוד קשה עם תינוקות
-הם ממש לא מתקשרים עם ילדים קטנים - בעוד שלוש שנים אולי.
לא שאסור לכן להוציא קיטור (בחולם וגם בשורוק), זה אפילו חשוב לבריאות,
אבל שתדעו שאני למשל ממש מתבאסת מזה ששחר פשוט לא מכיר את הסבים והסבתות שלו - אבא שלי ממש לא בעניין והורים של דני מלאי כוונות טובות אבל גרים רחוק ושומרים שבת אז לא באים בשבתות (אנחנו אצלם בערך כל שבועיים, לרוב פחות).
ואין מי שקופץ אלי ומפנק אותי ועושה לי מרק ולוקח את הילד על הידיים ומלמד אותו חשבון.
קצת סבלנות להורים שלכם או להורים של זוגכם לא תזיק.
אז מה אם היא אומרת בואי לסבתא? מה הסיכוי, ביננו, שהיא תגיד בדיוק את מה שאת מצפה ממנה? אצלי אפילו חברות שלי לא תמיד קולעות לסוג ההורות שלי, זה הרי כל כך אינדיבידואלי!
הרי ברור שמפריד ביננו דור, ושהדברים השתנו, אבל גם ברור שהן יותר מנוסות מאיתנו, יותר רגועות מאיתנו (כשמדובר בילד ראשון לפחות) ואם לא אכפת לכן - אתן התחתנתן עם מה שיצא מהן. זה הן גידלו, כך שלא עשו עבודה ממש דפוקה.
אני ממש אוהבת את חמותי וסומכת עליה בעינים עצומות עם שחר, בעיקר בזכות מה שיצא מדני ואחיו ואחיותיו, ואם קורה שאני לא מסכימה עם משהו שהיא אומרת או עושה, לפני שאני קופצת (ואני קופצת כמו שאתן יודעות) אני קודם כל מנסה לראות - אולי אני טועה והיא צודקת?
בכל זאת יש לה פור של ארבעה ילדים ושמונה נכדים עלי - אפשר להביט קצת מהצד וללמוד.
וזה בא ממי שתמיד נדחפת עם הדרך שלה.
שוב- אולי אצלכן מדבור במפלצות, אבל אלו עדיין מפלצות עם כוונות טובות בלבד, לא ייתכן משהו אחר. גם אם היא חושבת שאת אמא איומה והיא יודעת יותר טוב- זו כוונה טובה, טובתו של הילד בעיניה. קצת חמלה.
ובאמת אולי זה יעזור לזכור שיש אנשים כמונו (ואנחנו לא מ א ד מסכנים) שהיו דווקא רוצים שההורים יבואו אליהם יותר, ישאלו ויתעניינו, ושתמיד יותר קל להרגיע הורה מתלהב מאשר להלהיב הורה אדיש.
אני קצת בענין של רחמים עצמיים כי כל סופהשבוע שחר היה חולה ועם חום ומעוך נורא, ולא ישן בלילה, ואני נדבקתי, ואבא שלי לא התקשר אפילו לשאול מה נשמע, מה שלומו ושלומי.
ועוד בשבת הרגשנו יותר טוב אז באנו לאירוע משפחתי שעשתה דודה שלי, ואבא שלי היה בערך היחיד שלא רצה את שחר ולא התעניין.
ומצאתי את עצמי היום מחכה למטפלת כדי שיהיה מי שייקח את שחר ויעזור לי איתו. דני בסוף בא מוקדם מהעבודה, אבל הידיעה שאין מי שפשוט ברור לו שתפקידו לעזור היא מאד קשה. ואני לא יודעת מה יהיה עם הילד הבא. אנחנו האחרונים שעשו ילדים, וכולם כבר מיצו את העזרה שלהם -אחים והורים. נורא מבאס. ויכולתי לנסות להתקשר לירולשים ולשאול את אמא של דני אם היא יכולה לבוא, אבל ממש לא רציתי להעיק, ויותר מזה לא יכולתי לשמוע סירוב. אז הסתדרנו רק שנינו.
וזה חרא. וזה ככה. אז תירגעו.
לפחות אני יודעת שדברי נכתבים בקונטקסט של רחמים עצמיים אבל אולי זה ייתן לכן נקודת מבט שונה.
עדיף אמא נוכחת ומנג'סת על אמא שאיננה. או אמא שלא בא לה.
נקודה.
|
תוכן התגובה:
|
