|
11/7/2004 19:05
|
אמא של ליבי
|
מאת:
|
|
תודה לכולם על הסיפורים המרגשים!
|
כותרת:
|
ואצלנו זה היה ככה- בתחילת שנת 2000, בהפרש של מס' חודשים, סיימנו אני ואהובי,(ללא שידענו עדיין איש על אשתו לעתיד) מערכות יחסים ארוכות ורעות במיוחד. בעוד אני מבלה את ימי בדייטים נמרצים דרך קופידון, הוא חיפש דירה לעבור אליה לאחר הפרידה מאשתו. במהלך חיפושים אלו, הגיע לדירה שאחותי בדיוק עמדה לפנות. לאחר שראה את הדירה ויצא לשוחח בחוץ עם בעלת הדירה, יצאה אחותי לסדר משהו והשתלבה בשיחה. לאחר כחצי שעה בה הבינה שהוא פנוי והחליטה שהוא מתאים לי, שאלה אותו אם יהיה מעוניין להכיר את אחותה, כשהיא מונה את כל מעלותיי (את החסרונות היא לא גילתה לו אז...). הוא הסכים בלית ברירה (הוא בחור טוב ואחותי לא השאירה לו ברירה...), ולמרות שמאז פרידתו קיבל כבר כמה המלצות על פוטנציאליות (בחורים שווים פנויים הם מצרך מבוקש בתל-אביב), אני הייתי היחידה והראשונה שהוא התקשר אליה ויצא איתה מאז הפרידה מאשתו. אני מהר מאד הרגשתי שנועדנו להיות יחד. הוא היה הרבה יותר מסוייג ועדיין מרוכז בתחושת כישלון נישואיו וברצון לחשבון נפש וכו'. כה בילינו 4 חודשים של צעד קדימה שניים אחורה (צ'ה, צ'ה, צ'ה...)עד שלי נמאס ואמרתי לו שהוא חייב להחליט אם הוא רוצה להיות איתי או לא כי המצב הזה הטריף אותי. נפרדנו כדי שהוא יחליט מה קורה איתו. במשך חודש כמעט ולא דיברנו וכמובן שלא נפגשנו. אני אמרתי לעצמי שלא ייתכן שלא נהיה ביחד כי זה פשוט חייב להיות, אבל הכדור היה במגרש שלו. לאחר חודש הוא התקשר ואמר שהוא החליט שהוא רוצה אותי. (איזה בחור חכם..(-:)
ולפני שנה ושלוש הגיעה לחיינו מתנה ושמה ליבי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|