|
14/4/2005 21:10
|
ליאתיתי
|
מאת:
|
|
יקרה!
|
כותרת:
|
וואו. לא יודעת מה בא לי יותר, לחבק אותך או לנער אותך בכוח.
תשמעי מתוקה, ככה אי אפשר. תשימי לב, אלוהים שישמור, כמה אנרגיות, איזו כמות שלא יאמן ממש, את מבזבזת על ה'לא להתמודד' איתה בעצם!
את אומרת שהחיים שלך טובים, קראת לזה מרופדים. זה בול מה שהם - מרופדים. את ורמון (שסחטיין שמצאת כזה אוצר! מקווה שלנצח תהיו שם לפחות ככה זה לזו ולהפך) מרפדים את חייך. את יודעת מה זה לרפד? - זה כדי לא להרגיש את הקושי. כדי לא לגעת בכאב. לא לראות את האמת העירומה. נראה לך שמצליח לך?
אבי גרינברג (ממציא שיטת אבי גרינברג), כתב בספר שלו שהוא "בזבז" שנים רבות וטובות בחייו על לנסות ולמצוא / ללמוד איך להעלים פחד, כאב וכו'. עד שהבין: פחד כאב וחברים אחרים (- ככה במקור, ואני מסכימה בלהט) תמיד יהיו. הם חלק מאיתנו. חלק מהחיים האלה. אי אפשר להעלים אותם. נקודה. במקום לבזבז אנרגיות שונות, משונות ובעיקר בעיקר - מ ח ל י ש ו ת (!!!), בשביל להעלים אותם (מה שלא אפשרי בעצם), צריך להשתמש בהם. הלא כאב הוא אנרגיה בעצמו. אנרגיה שכלואה אצלך בגוף, (.. מה היה אז רצף המחלות שלך לפני הנסיעה? ..) ואת יכולה להשתמש בה לטוב. איך? - את זה לומדים בתהליך של השיטה.
אבל גם אם לא לתהליך כזה את הולכת ללכת, לאנשהו את צריכה.
קחי את הכסף שיש לך לדוגמא. זה כאילו שאת תבזבזי את רוב רובו על לקנות מיליון פיצ'פקס שיסתירו כמה שאפשר ממך - כדי לא לראות בטעות במראה את האבוב (שלי, אבל לא משנה). במקום ללכת ולהוציא את הכסף או בקניה של משהו שימגר אבובים ממש (מכשיר לשרירי בטן מושלמים), או בשלווה אמיתית יחד עם האבוב בחוץ.
את מבינה אותי? את הולכת ונוגחת את הראש בקיר, אבל בגלל שיש על הקיר כריות יפות ואהובות שאת ורמון תליתם עליו, את מסכימה להמשיך. רק לא שמה לב שאת כבר כולך מזיעה ודביקה, ושלמען האמת - הקיר הזה כבר יצא לך מכל החורים ואת לא רוצה אותו יותר בסלון שלך.
די.
קחי את עצמך, תנשמי עמוק, ותעשי. בול כמו שעשית בשביל אחרים - פשוט עשית, ככה תעשי בשבילך. אבל לא בשביל הסימפטומים. בשבילך! אין מנוס חוץ מלרדת למקור. לרדת אל העם. שזו את. לצרוח את הכאב, הכעס, העצבים, ה'איך יכולת?!?' הגועל, הפחד. אח"כ לצאת מאותו בור שואב ואפל, ללמוד אותך לא מרוחה בו. לעשות את ההפרדה האמיתית בין אמא שלך ובינך. לרפא את הפצע.
אני לא אומרת שהכל יהיה חדש דנדש כאילו לא פגעו בך מעולם, אבל בהחלט מאמינה שחייך יראו אחרת לגמרי בלי כל הג'יפה הזו שאת מתעקשת לסחוב עליך כי את המפחדת להסתכל מה יש שם בתיק כי זה יכאב. זה כואב גם ככה!
אין לך ברירה. את כבר בקצה. את, גופך ונפשך משוועים להוציא ולעבוד עם זה. אפילו למרות ועל אף כל הפחד והכאב הכרוכים בזה. אם סוף סוף תגעי בכאב הזה בצורה הנכונה (כן, יש דבר כזה), תוכלי גם לשחרר אותו. ואותך.
הגיע הזמן.
ד"א, לפי מה שאני מאמינה בו, את תלדי בת כשתהי בשלה להתמודד עם ה"תיקון" הזה (לא בטוחה שתיקון זו באמת מילה נכונה, אבל את מבינה אותי, נכון?). לדעתי, את עוד לא שם, לא כך?
עוד ד"א - ממש לא כתבתי לך את הדברים כי חששתי מאיזו התפרצות או משהו בסגנון. האמת שאין לי מושג בעצם מה היה שם בעברך, ובכל מקרה, זה לא קשור. פשוט המילים שכתבת שם, אפילו לא יודעת להצביע למה בדיוק, גרמו לי להחליט לספר לך את מה שחשבתי / הרגשתי בלי קשר לכלום.
וד"א אחרון - אני ממש לא יפיפיה. כשאני מאופרת וביום טוב אני יכולה להיות גג דומה ליפה. חוצמזה - נאדה. וזו לא צניעות. למה אני מתעקשת להביא דברים על תיקונם? - א. כי זה הבאג הפרטי שלי, וב. כי אין לי כוח לראות מבטי הלם מאוכזבים כשפוגשים אותי. אבל שמחה שאת שומעת את המשפט הזה. מקווה שהוא עושה את שלו (:
מקווה שזה בסדר שכתבתי לך את כל הנ"ל.
ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
