ראשית, שאפו על דבריך. כל מילה מיותרת (כן, דאבל טייק). שנית, מה שפתחת, האפשרות שמילה היא כלי שליטה בנשים, עורר בי מחשבות. שאולי עצם שינוי האיבר, עקב כריתת העורלה, מעודד מין חודרני מונחה שפיכה, כלומר הריון על כל משגל, ואף שולט בחיי המין של האשה בדרך שהוא מעצב אותם אחרת משהיה מתרחש ללא מילה. כריתת העורלה הופכת למיטב הבנתי את העטרה לרקמה צלקתית, במקום לחה, דומה לפנים הלחי, כפי שאמורה היתה להיות. הרקמה הצלקתית, היבשה, היא חסרת רגישות מי יודע כמה מונים מזו המקורית. רקמה צלקתית היא בעלת יכולת חישה נחותה. כדי לגרום לה להרגיש יש צורך בגירוי עמוק ואינטנסיבי מזה שנדרש כדי לעורר רקמה לחה להרגיש. אבר נימול דורש יותר גרוי ומן הסתם מונחה שפיכה יותר, משום הגרוי האינטנסיבי. אני מניחה שבמקרה הטוב מי שנימול מוצא עצמו 'עיוור' לספקטרום תחושתי אדיר הן של עצמו והן של התקשורת הזוגית שהוא מקיים. אין לי מושג איך בדיוק זה עובד, אך אני מתארת לעצמי שרקמת הצלקת הזו, שפוגשת אותנו מבפנים, אינה נוהגת כמו רקמה בריאה, לחה, מוגנת בעורלה ובבלוטת ההפרשה שלה, שלא עברה כריתה. אני מניחה שזכר האלימות שלה משרה ספקטרום מסוים של אלימות על הדרך שבה היא מתנהלת. אני מהמרת שהתשלום שנגבה מהפרטנרית של הנכה הנימול הוא בין השאר בהדהיית חשיבות המשחק המקדים. את יודעת מה, אפילו ההגדרה שנכנעתי אליה'משחק מקדים' (כאילו לא הדבר האמיתי), בהעדר רמז מילולי הולם שיתאר את גן העדן שמי שבקרה בו לא תשכח לנצח,מדגימה את העיוות הזה. מעבר לאמצעי לדכוי האשה, הרי שאני רואה במילה אמצעי אפשרי לדיכוי האדם בין אם הוא אשה או גבר, וייתכן שאף מניפולציה לשליטה ברצונותיו, עיצוב של מאוויו ומחשבותיו, שכן מחשבותינו תמיד מעוגנות במראה מקום ביולוגי בגוף, ודיכוי זו לשון המעטה של הנזק הפוטנציאלי שייתכן שנגרם לכל הצאן הקדוש שאנו, בציפורני הפטריארך.
|
תוכן התגובה:
|